תוצאותיה של העצלות, בין אם בחיי המעשה ובין אם בעולם הרוחני, אינן מאחרות לבוא, והן מכות באדם בצורה נחרצת.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מבינה את הפסוק כאזהרה חמורה לעצלן. בעוד העצלן מתנהל באיטיות ובחוסר מעש, עונשו מגיע במהירות, במרוצה ובנחישות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המילה רֵישֶׁךָ מתארת את העוני של האדם, והמילה וּמַחְסֹרֶיךָ מציינת את החוסר והמצוקה. הכתוב משתמש בשני דימויים: מִתְהַלֵּךְ – כמו הלך עובר אורח או משרת, אף שחסרה כאן כ"ף הדמיון [אבן עזרא], ואִישׁ מָגֵן – איש צבא חמוש.
יש המזהים בפסוק תהליך הדרגתי והרסני של התרוששות. בתחילה, העוני מגיע בשקט, בהליכה איטית וכמעט ללא כוח, כמו הלך עובר אורח (מִתְהַלֵּךְ), כך שהאדם כלל אינו מרגיש בו. אולם, השלב הבא של המחסור כבר תוקף בכוח רב ובחזקה, כמו לוחם עטוי שריון (כְּאִישׁ מָגֵן). בשלב זה, גם אם האדם ינסה להילחם במצוקה, הוא לא יוכל לנצחה משום שהיא כבר מבוססת וחמושה [מלבי"ם].
לעומת גישה זו, יש המפרשים את הפסוק דווקא כהבטחה חיובית לאדם החרוץ השומע לעצת החכם. לפי פירוש זה, המילה וּבָא משמעותה שקיעה והסתלקות (בדומה לביטוי "ובא השמש"). כלומר, אם האדם ישתדל, יעבוד וימעיט בבטלה, הרי שגם אם יפקוד אותו עוני, הוא לא יתעכב אצלו אלא יחלוף וילך לו במהירות. המצוקה תעזוב אותו, ממש כפי שעובר אורח או איש צבא הממהר לרדת למלחמה אינם משתהים במקום אחד [מצודת דוד, עמנואל הרומי].
מעבר למישור החומרי, הפסוק מקבל משמעות אלגורית עמוקה הנוגעת לעולמו הרוחני של האדם, כאשר העצלות מתפרשת כהתרשלות בעבודת ה', בלימוד תורה ובקיום מצוות [אלשיך, עמנואל הרומי]. העוני המוזכר כאן (רֵישֶׁךָ) הוא דלות הידיעה. אדם שמתעצל לחזור על תלמודו, ידיעותיו יאבדו ויסתלקו ממנו במהירות, והוא ירגיש בחסרונה של התורה שהגנה עליו עד כה כאִישׁ מָגֵן [אלשיך]. התרשלות רוחנית זו מובילה לשיבוש הדעת, עד כדי בלבול מוחלט בין טמא לטהור ובין אסור למותר. יתרה מכך, העצלות גורמת להרס ה"גדרות" הרוחניות; זלזול במצוות קלות ובסייגים מוביל בהכרח לעבירה על איסורים חמורים, עד להשחתת מידותיו של האדם ופגיעה בצלם האלוהים שבו [אלשיך, עמנואל הרומי].