משלי, פרק כ״ד, פסוק י״א

הפסוק מציב תביעה מוסרית עמוקה להתערב ולהציל את מי שעומד בפני אובדן, ומזהיר מפני אדישות ועמידה מנגד.

ברמה המילולית, הפסוק קורא לאדם: הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת, כלומר, אנשים הנלקחים למותם [ביאור שטיינזלץ]. המילה וּמָטִים נגזרת מלשון נטייה, והיא מתארת אנשים נכנעים, אסורים או כושלים המובלים להריגה [מצודת ציון, עמנואל הרומי]. המילה תַּחְשׂוֹךְ משמעותה למנוע או להימנע [מצודת ציון].

מבחינה תחבירית, הפרשנים נחלקו כיצד לקרוא את סוף הפסוק, אִם־תַּחְשׂוֹךְ, ביחס לתחילתו:
הגישה המרכזית רואה בכך תנאי ואזהרה. משמעות הפסוק היא "אם תמנע את עצמך מלהציל אותם". לפי גישה זו, הפסוק ממשיך את הרעיון של הפסוק הקודם, ומדגיש כי אם אדם נמנע מפעולת ההצלה, הרי שזהו סימן לכך שכוחו אכן צר וחלש [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה "אם" כביטוי של אימות או משאלה. לפי קריאה זו, הפסוק אומר: הלוואי שתחסוך אותם ממוות, או – עליך באמת למנוע מהם את ההריגה [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי].

באשר לזהותם של אותם "לקוחים למות", המקורות מציגים מספר רבדים פרשניים:

ברובד הפשט והמוסר, החובה היא להציל אנשים חפים מפשע המצויים בסכנה, אך אין הכוונה להציל רשעים הראויים לעונשם [עמנואל הרומי]. פעמים רבות אדם חושש להתערב, פן ייפגע בעצמו ביום צרה, או שהוא מנסה להתחמק בטענה שאינו מכיר את הנידון ואינו יודע אם הוא ראוי להצלה. על כך מזהירים הפרשנים כי התעלמות מדעת הופכת את האדם לאשם בחיי הנידונים, ועלולה להביא עליו דין מן השמים [אלשיך]. גם אם אדם ינסה לתרץ את חוסר המעש שלו כלפי חוץ בטענה שלא ידע על הסכנה, ה' בוחן כליות ולב, יודע את האמת, וישיב לאדם כגמולו – מי שיציל, יזכה שה' יציל גם אותו [עמנואל הרומי].

ברובד הרוחני, [חומת אנך] מציע כי הפסוק מדבר על אנשים שכבר נפטרו מהעולם. החיים יכולים "להציל" את נשמותיהם של המתים מן השחת על ידי מתן צדקה בעבורם. פעולה זו מועילה משום שה' יודע שאם המת היה בחיים, הוא היה מתנדב ונותן צדקה בעצמו.

ברובד הפילוסופי, [רלב"ג] מפרש את הפסוק כאלגוריה על נפש האדם. "הלקוחים למות" הם הכוחות השכליים של האדם. אם האדם ימנע מלהציל אותם על ידי רכישת חכמה ושלמות, כוחות אלו יאבדו ויושמדו.