משלי, פרק כ״ד, פסוק ל״א

הזנחה ועצלות מביאות לחורבן השדה, כאשר כל קוץ עָלָה וצמח בפני עצמו משום שהבעלים לא חרש ולא עקר את השורשים. כתוצאה מכך השדה כֻלּוֹ התמלא בחוחים רגילים הנקראים קִמְּשֹׂנִים, וקוצים גדולים וחדים יותר הנקראים חֲרֻלִּים כָּסּוּ לחלוטין את פָנָיו. בנוסף לצמחייה הפראית, חוסר ההשגחה גרם לכך שחומת האבנים המקיפה את החלקה קרסה ועל כן וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. מעבר למובן החקלאי, זהו משל לאדם המתעצל לחזור על תלמודו ולהדריך את תלמידיו, הזנחה רוחנית המובילה את התלמידים לשיבוש ההלכה ולפריצת הסייגים שנועדו לשמור על התורה.