משלי, פרק כ״ד, פסוק ט׳

עצם המחשבה והתכנון של דברי רשע, המכונים זִמַּת, נחשבים לחַטָּאת הגורמת נזק לנפש, שכן שקיעה במחשבות של תאווה וספקות מובילה בהכרח למעשה. מנגד, יש הרואים באִוֶּלֶת דווקא פזיזות וחוסר התבוננות, או שגגה קלה הנובעת מחוסר דעת. המצב מחמיר כאשר חוסר הידיעה נובע מזלזול, אז החוטא הופך ללֵץ בטלן המזניח את החוכמה לטובת שיחות בטלות. ליצנות זו היא וְתוֹעֲבַת לְאָדָם, מצב המעורר סלידה והופך את האדם לשנוא בעיני ה' והבריות, למרות שפגמו מתבטא בדיבור בלבד. עולמו של הלץ כה מעוות, עד שהוא חוטא בפרהסיה ומתוך לעג, ועצם המחשבה המיושבת נתפסת בעיניו כדבר מתועב.