משלי, פרק כ״ז, פסוק י״א

התנהגותו של אדם מקרינה ישירות על הוריו ומחנכיו, ולכן הבקשה חֲכַם בְּנִי היא ציווי לבן או לתלמיד לקנות חכמה כדי להסב להם נחת, בבחינת וְשַׂמַּח לִבִּי. במקביל, בן שנוהג בתבונה מעניק להוריו הגנה ופתחון פה מול מי שמבזה ומעליב אותם על חינוך לקוי, ומאפשר להם להדוף את הביקורת ולקיים וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר. ברובד ההיסטורי הדברים מיוחסים לדוד המלך, שחכמתו של בנו שלמה הוכיחה למבקרים כי נישואיו לבת שבע היו טהורים ורצויים. מעבר למשמעות האנושית, הפסוק מתפרש גם כפנייה של ה' אל האדם החוטא לעזוב את השטות ולשוב בתשובה, צעד שישמח את ה' ויאפשר לו להצדיק את קבלת האדם מול המלאכים המקטרגים.