התנהגותו והישגיו של אדם אינם משפיעים רק על עצמו, אלא מקרינים באופן ישיר על הוריו ומחנכיו, ויכולים לשמש עבורם מקור לגאווה או לבושה. המילה חֲכַם משמשת כאן כפועל ציווי שמשמעותו התחכם, או קנה ולמד חכמה [רש"י, אבן עזרא, עמנואל הרומי]. המילה חֹרְפִי מתייחסת לאדם המקלל, מבזה או מעליב [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקריאה לבן או לתלמיד לקנות חכמה נועדה להשיג שתי מטרות עיקריות: הראשונה היא לשמח את לבו של ההורה או המחנך, והשנייה היא להעניק לו הגנה מפני ביזיון. כאשר הבן סכל ואינו נוהג בתבונה, הדבר מביא קלון על הוריו, והם נאלצים לשתוק מול המלעיזים המאשימים אותם בחינוך לקוי, מתוך פחד שמומיו של הבן ייחשפו ברבים. לעומת זאת, בן מוצלח וחכם מעניק להורה פתחון פה וגאווה להשיב לאותם מבקרים [רלב"ג, מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, גם אם בעבר הבן היה חסר דעת וגרם לכך שיחרפו את הוריו, הרי שאם יבחר להתחכם מעתה ואילך, הוא ישנה את המציאות ויאפשר להוריו להדוף את טענות העבר ולהוכיח את המבקרים על טעותם [מלבי"ם, עמנואל הרומי].
רובד היסטורי ספציפי מייחס את הדברים לדוד המלך, שאמר אותם לבנו שלמה. על פי פירוש זה, שונאיו של דוד חירפו אותו וטענו שנישואיו לבת שבע היו בחטא. אולם, העובדה ששלמה גדל להיות אדם חכם כל כך, הוכיחה כי זיווגם היה טהור ורצוי מששת ימי בראשית, שכן ממעשה חטא לא היה יכול לצאת בן בעל חכמה כה עליונה. כך, חכמתו של שלמה אפשרה לדוד להשיב למחרפיו ששקר ענו בו [חומת אנך].
לצד הפירוש האנושי, יש המעלים את הדברים לרובד אלגורי ותיאולוגי, ורואים בהם פנייה של ה' אל האדם החוטא. מכיוון שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות, ה' קורא לאדם "התחכם" – עזוב את השטות וחזור בתשובה. האדם עלול לחשוש שה' לא ישמח בו באמת עקב עברו הבעייתי, ושמלאכים מקטרגים יטענו כי קבלת התשובה היא משוא פנים פסול ובלתי צודק. על כך מבטיח ה' כי הוא שמח מאוד בתשובת האדם, והיא זו שמעניקה לו את היכולת "להשיב דבר" לאותם מקטרגים, ולהצדיק בדין את קבלת השבים אליו [אלשיך].