האדם חווה שמחה והתרוממות רוח הן דרך תענוגות החושים והן דרך קשרים אנושיים עמוקים. שלמה המלך עורך הקבלה בין ההנאה הפיזית שחווה הגוף לבין ההנאה השכלית והנפשית שמעניקה חברות אמת.
חלקה הראשון של ההשוואה עוסק בחושים הפיזיים: שֶׁמֶן, המשמש למשיחה, שמן אפרסמון בעל ריח ייחודי, או אף האור הזך של מנורת שמן ומאכלים משובחים [אבן עזרא, רש"י, עמנואל הרומי]. יחד עמו מוזכרת הוּקְטֹרֶת, שהיא עשן של בשמים ועצים משובחים המעניקים ריח טוב ומזככים את האוויר [מצודת ציון, עמנואל הרומי]. ריחות ועידונים אלו באים אל האדם מבחוץ וגורמים לשמחת הלב [רוב הפרשנים]. אף על פי שהאדם נושם אוויר באופן טבעי כדי לחיות, הריח הטוב המגיע מבחוץ מעורר את הנפש ומוסיף לה כוח ועוצמה [מלבי"ם]. מבחינה רעיונית, השמן מסמל את החכמה הזכה שצפה מעל הכל, והקטורת מחזקת את המוח, שהוא משכן הנפש [אמרי דעת].
בדומה לאותה שמחה, כך פועל וּמֶתֶק רֵעֵהוּ, כלומר המתיקות שבדברי חבר, בסוד משותף או בעצה טובה [אבן עזרא, מלבי"ם]. הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת המשך הפסוק, מֵעֲצַת נָפֶשׁ:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בכך את היתרון העצום שבהתייעצות עם הזולת. כשם שהריח הטוב מגיע מבחוץ ומשמח, כך קבלת עצה טובה, חמה ומקרבת מחבר, עדיפה ומועילה יותר מאשר הסתמכות של האדם על עצת נפשו בלבד ללא עזרת אחרים [רש"י, רלב"ג, עמנואל הרומי]. כאשר עצת החבר החיצונית חוברת אל המחשבה הפנימית של האדם, העצה משתלמת והופכת למושלמת [מלבי"ם].
גישה נוספת מדגישה את הכנות והעומק שבחברות. המתיקות נובעת מכך שדברי החבר מגיעים מעומק הנפש, מתוך כנות ואהבה, ולא מתוך חנופה או רמאות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. זהו מצב שבו רעים מתבודדים כדי לעסוק יחד בחכמה, להמתיק סוד ולדבר בענייני הנפש [אמרי דעת].
במישור הרוחני והמוסרי, החבר הטוב הוא זה שמדריך את האדם ומכשיר את מעשיו כך שיהיו מתוקים לה', ודבר זה טוב ומועיל לאדם יותר מאשר למלא את תאוות לבו האישיות [רש"י].
ברובד סמלי ונסתר אף יותר, השמן והקטורת רומזים לתענוגות העולם הבא וגן עדן. לפי פירוש זה, ה"חבר" של הנפש הוא בעצם הגוף הפיזי. לעתיד לבוא, גם החומר יזכה לחוות את המתיקות והנועם, וזאת בזכות העצה וההדרכה התמידית שהעניקה לו הנפש במהלך החיים [אלשיך].