רגשות שליליים נושאים עמם כוח הרסני, אך ישנו מדרג בעוצמת הפגיעה שלהם. הפסוק מציג השוואה בין התפרצויות עזות של כעס לבין מידה מסוכנת ועמוקה הרבה יותר – הקנאה, וממחיש עד כמה קשה לאדם לעמוד בפניה.
בחלקו הראשון של הפסוק, מוצגים שני סוגים של כעס. חֵמָה מתפרשת ככעס פנימי הנטור בלב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. כעס זה מביא לידי אַכְזְרִיּוּת, שכן אדם המלא בחמה מאבד כל תחושת רחמים כלפי מי שהכעיס אותו [רלב"ג, מצודת דוד]. לעומת זאת, אָף מתואר ככעס חיצוני וזעם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה וְשֶׁטֶף מרמזת על כך שזעם זה פועל כמים שוטפים המכלים ומשחיתים כל דבר שעומד בדרכם ללא הבחנה [רלב"ג, אבן עזרא, מצודת דוד]. מנגד, יש מי שמפרש את הביטוי וְשֶׁטֶף אָף דווקא ככעס מועט וקצר מועד, שאדם מסוגל לסגור בעדו ולהתגונן מפניו [עמנואל הרומי].
על אף העוצמה והאכזריות שבכעס ובזעם, הפסוק מגיע לשיאו בשאלה וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה. הפרשנים מסכימים כי הקנאה היא תכונה קשה, עזה וסוחפת הרבה יותר מן הכעס. הסיבה לכך היא שהקנאה היא למעשה השורש המוליד מתוכו את החמה והאף [אבן עזרא]. יתרה מזאת, כאשר אדם מקנא ונוקם על כבודו, הוא משלב במעשיו את שני הכוחות ההרסניים יחד: גם את האכזריות הפנימית של החמה וגם את הפעולה המיידית והשוטפת של האף [מלבי"ם, רש"י].
חומרתה הייחודית של הקנאה נובעת מהטבע ההרסני שלה, הפוגע גם במקנא עצמו. בעוד שכעס מופנה כלפי מי שחטא כלפיך, אדם שטוף קנאה חש צער על עצם הטוב שיש לזולתו. בשל כך, הוא יבחר לסבול רע בעצמו, ובלבד שגם לחברו יהיה רע. הדבר נמשל לאדם מקנא שהוצע לו לבקש מהמלך כל בקשה, בידיעה שחברו יקבל כפליים. אותו אדם בחר לבקש שינקרו את עינו האחת, רק כדי שחברו יאבד את שתי עיניו [רלב"ג, מצודת דוד]. בראייה רחבה יותר, הקנאה היא מידתו ההרסנית ביותר של האוויל, המקנא באנשים ההולכים בדרך החכמה [עמנואל הרומי].
כדי להמחיש את חוסר היכולת האנושית לעמוד בפני קנאה, מובאת דוגמה מחייו של משה רבנו. משה הצליח לעמוד בפני אכזריות החמה ושטף האף של ה' בחטא העגל ובמעשה קורח, ובתפילתו עצר את הפורענות. ואולם, אפילו משה הגדול לא יכול היה לשאת את הקנאה כאשר הועברה ההנהגה ליהושע בן נון, עד שהעדיף אלף מיתות על פני תחושת קנאה אחת [אלשיך].