התחייבויות פזיזות, בין אם הן כלכליות ובין אם הן רוחניות, גובות מחיר כבד ממי שלוקח אותן על עצמו ללא הצדקה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק באדם שהסכים להיות ערב לחובותיו של אדם זר, וכעת נדרש לשאת בתוצאות.
ההוראה קַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר מופנית אל המלווה או אל הדיין. ההמלצה היא לקחת את בגדו של הערב ללא רחמים או רגשות אשם, שכן הוא זה שהכניס את עצמו לצרה כשהתנדב לערוב לאדם שאינו מכיר [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בהמשך לכך, המילה חַבְלֵהוּ משמעותה לקיחת משכון ממי שחייב כסף [מצודת ציון, עמנואל הרומי]. הציווי וּבְעַד נׇכְרִיָּה חַבְלֵהוּ מדגיש שהדין זהה בין אם האדם ערב לאיש זר ובין אם ערב לאישה נכריה שביקשה את עזרתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת גורסת כי החלק השני של הפסוק מתייחס לאדם שאיבד את ממונו בשל רדיפה אחר נשים נכריות, וגם עליו נאמר שראוי להפשיט את בגדיו כמשכון על החובות שצבר [עמנואל הרומי].
יש מי שקושר פסוק זה לפסוק הבא אחריו, העוסק באדם המברך את רעהו בקול גדול בבוקר. לפי פירוש זה, הערב מנסה להשכים קום ולברך את המלווה בקול רם כדי למצוא חן בעיניו, בתקווה שיוותר לו ולא ייקח את בגדו. אולם המלווה מתייחס לברכה זו כאל קללה, ואינו חומל עליו [אבן עזרא].
לצד הפירוש המעשי, הפסוק משמש גם כמשל רוחני [מלבי"ם]. המילים זָר ונׇכְרִיָּה מסמלות כוחות פנימיים שליליים, כמו יצר הרע והנפש המתאווה, שהם זרים למהותו האמיתית והטהורה של האדם. מי שנמשך אחריהם ומשתעבד להם, ראוי שיילקחו ממנו כל הטובות שזכה בהן [עמנואל הרומי].
ברובד נוסף, הפסוק נדרש על עקרון הערבות ההדדית בעם ישראל ועל החובה למחות כנגד עוולות. כאשר אדם חכם נמנע מלהוכיח את הרשעים, "בגדו" הרוחני, שהוא חלקו בגן עדן, נלקח ממנו. זכות זו עוברת כמשכון לידיו של החוטא שחזר בתשובה ותיקן את המעוות, והיא תישאר אצלו עד שהחכם עצמו ישוב בתשובה על שתיקתו [אלשיך].