משלי, פרק כ״ז, פסוק כ״ו

החיים החקלאיים מציגים מעגל של קיימות, שבו הטיפול הנכון בצאן מעניק לאדם ביטחון כלכלי וסיפוק צרכיו הבסיסיים, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך.

החלק הראשון של הפסוק, כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ, עוסק בסיפוק הצרכים המיידיים. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לגיזת צמר הכבשים, המשמשת להכנת בגדים שיחממו את האדם בימות החורף הקרים.

החלק השני של הפסוק, וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים, עוסק במינוף הכלכלי של הצאן. המילה מְחִיר משמעותה ערך, שווי או תמורה [מצודת ציון, אבן עזרא], והמילה עַתּוּדִים מתייחסת לעיזים זכרים, תיישים [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבין כיצד התיישים מהווים תמורה לשדה:

הגישה המרכזית רואה בכך פעולה של מסחר. מכיוון שתיישים זכרים אינם מניבים חלב או צמר, מגדלים אותם כדי למכור אותם לאחרים, ואת בשרם ועורותיהם, ובכסף שמתקבל מן המכירה ניתן לקנות שדה [רש"י, מלבי"ם, שטיינזלץ].
גישה מעשית אחרת מסבירה כי את העתודים משכירים לאחרים לצורך עבודות חרישה בחורף, ובתמורה לכך מקבלים חלק מן השדה שייזרע או מפירותיו [אלשיך].
מנגד, יש המפרשים את הקשר בין התיישים לשדה כהשוואה כלכלית רעיונית: העתודים נחשבים בערכם כמו שדה. כשם ששדה מצמיח יבול מדי שנה והקרקע נשארת קיימת לעולם, כך גם העתודים מספקים רווח מתמשך על ידי עיבור הנקבות והולדת ולדות רבים, בעוד שהם עצמם נשארים בחזקת בעליהם [מצודת דוד].

לצד הפירושים המעשיים, ישנה גם קריאה אלגורית לפסוק, המעתיקה את המושגים החקלאיים לעולם הרוח והשכל. לפי גישה זו, הכבשים מסמלים את המידע והזיכרונות שהאדם אוסף, אשר מלבישים את השכל, ואילו העתודים מסמלים הישגים שכליים ורוחניים, שערכם רב ונעלה לאין שיעור מתבואה חומרית של שדה [רלב"ג].