יצא לכם פעם לחשוב מאיפה השיגו אנשים בתקופת התנ"ך את כל מה שהם היו צריכים כדי לחיות? באותם ימים לא היו שווקים גדולים או חנויות. מי שטיפל במסירות בעדר הצאן שלו, ידע שהחיות יספקו לו ביטחון כלכלי גם להיום וגם לעתיד.
המילים כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ מתארות איך העדר דואג לצרכים הקרובים שלנו: מהכבשים גוזזים צמר, וממנו מכינים בגדים שיחממו את האדם בימות החורף הקרים.
אבל מה קורה כשרוצים להרוויח כסף ולצמוח? כאן מגיעות המילים וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים. המילה מְחִיר פירושה שווי או תמורה, והמילה עַתּוּדִים מתארת עיזים זכרים, כלומר תיישים. מכיוון שתיישים זכרים לא נותנים חלב או צמר, החקלאי מגדל אותם כדי למכור אותם לאחרים. בכסף שהוא מקבל מהמכירה שלהם, הוא יכול לקנות לעצמו שדה שלם שיצמיח לו תבואה. כך, בעזרת עבודה חקלאית חכמה, האדם גם מתלבש וגם קונה לעצמו אדמה.