טבעו של האדם מאופיין בהשתוקקות מתמדת שאינה יודעת שובע, מצב פסיכולוגי המוקבל אל סופיותם של החיים והמוות. המילים שְׁאוֹל ואֲבַדֹּה מכוונות אל בור הקבר ואל הגיהינום, או אל מושג ההפסד והכיליון המוחלט של הקיום [מצודת ציון, מצודת דוד, עמנואל הרומי].
הפרשנים מסכימים כי כשם שהקבר והגיהינום בולעים לתוכם עוד ועוד אנשים לעולם ואינם מתמלאים, כך עֵינֵי הָאָדָם לעולם אינן שבעות מקנייני העולם הזה ומהרצון לצבור עוד עושר. הסיבה להתמקדות דווקא בעיניים היא שהן אלו שרואות את פיתויי העולם ומעבירות את המסר אל הלב, אשר בתורו חומד ומשתוקק אליהם [עמנואל הרומי]. חמדנות אינסופית זו נתפסת כמעין גיהינום פנימי הקיים בתוך האדם עצמו [ביאור שטיינזלץ].
מעבר להשוואה הפשוטה, ההקבלה נושאת משמעות מוסרית. כשם שהשאול אינו שבע מלקבל אליו את הרשעים, כך עיניו של האדם אינן שבעות מלשוט אחר יצר הרע ולמלא את תאוותיו [רש"י]. קיימת כאן גם החמצה טראגית של המתבונן: עיני האדם רואות כיצד המוני אנשים מתים ויורדים אל הקבר שאינו שבע, אך במקום שהאדם יפנים זאת, יתקן את דרכיו ויימנע מחטא, הוא מתעלם ממראה עיניו וממשיך להימשך אחר חמדותיו [אלשיך].
רובד נוסף ועמוק יותר קושר את חוסר השובע לטבעו החומרי והפילוסופי של האדם. החומר הבסיסי שממנו עשוי האדם והעולם נמצא בתנועה מתמדת של פשיטת צורה ולבישת צורה חדשה, ולכן הוא תמיד חסר ודורש התחדשות. כתוצאה מכך, טבעו של האדם הוא לחפש תמיד דברים חדשים; כל תאווה שבאה על סיפוקה מתבטלת מיד, והאדם מחפש אחרת תחתיה [מלבי"ם, רלב"ג]. ההתמדה של העיניים בחיפוש אחר מראות ועניינים מתחדשים, מקבילה לחלוטין למושג ההיעדר והכיליון המגולם בשאול ובאבדון [אמרי דעת]. יתרה מכך, חוסר השובע אינו מוגבל רק לחומר ולעושר, אלא משתקף גם בשכלו של האדם, שלעולם אינו שבע מהשגת מושכלות וידע חדש [רלב"ג].