פסוק זה משתמש בדימוי של השתקפות במים כדי לתאר את מורכבות הנפש האנושית, את מערכות היחסים בין בני אדם ואת הקשר שבין האדם לעולמו הפנימי והרוחני.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בהדדיות הרגשית שבין בני אדם. הדימוי כַּמַּיִם מתאר את המים המשקפים את הַפָּנִים לַפָּנִים, כלומר, כפי שהמסתכל במים רואה את פניו שלו ממש כמו בראי. אם פניו מאירות ושוחקות, המים ישקפו שמחה, ואם פניו עצבות או כועסות, המים ישקפו זאת בחזרה. כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, כך נפש האדם משקפת את רגשותיה לזולת. יחסו של אדם לחברו נקבע ומוקרן בהתאם ליחס שהוא מקבל ממנו, ולפי מה שהוא יודע שחברו חש כלפיו. מה שבלב האדם על חברו, זהו גם מה שבלב חברו עליו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי].
לצד ההדדיות הרגשית, יש המרחיבים את רעיון ההשתקפות למערכת ביולוגית וקוסמית שלמה [מלבי"ם]. מבחינה פיזית, הלב שולח דם לכל האיברים ומחיה אותם, והאיברים בתורם מחזירים את מבחר הדם אל הלב. מה שהלב נותן, הוא מקבל בחזרה. עיקרון זה משתקף גם במערכות ההנהגה של העולם: המלך הוא לב המדינה, תלמיד החכם הוא לב הקהילה, ארץ ישראל וציון הן הלב של העולם, וה' הוא לב הבריאה. כפי שבני האדם משקיעים ונותנים לאותו "לב" מרכזי, כך השפע חוזר ומושפע עליהם בחזרה.
מזווית שונה לחלוטין, יש הרואים בפסוק אזהרה פסיכולוגית ומוסרית מפני יצר הרע והאשליה שהוא מייצר [אלשיך]. לפי גישה זו, ההשתקפות במים היא תמונה כוזבת. אם אדם ילך שולל אחר ההשתקפות וינסה להיכנס לתוך המים כדי להתחבר אליה, הוא יטבע וייחנק. כך גם המילים לֵב הָאָדָם רומזות ליצר הרע, המציג לאדם אשליות ופיתויים שמובילים לאובדנו. בנוסף, ההשתקפות במים מופיעה רק כאשר האדם בוחר לעמוד מולם, להתכופף ולהביט בהם. כך גם היצר הרע אינו פועל מעצמו, אלא רק כאשר האדם בוחר להפנות אליו את תשומת לבו ולהרהר בעבירה, ולכן האדם עצמו הוא הגורם לנזק של עצמו.
גישה מחמירה נוספת קושרת את הפסוק למצבים של כעס ושנאה [אבן עזרא]. לפי פירוש זה, המים כאן מדמים מים עזים שגועשים ומתערבבים במים אחרים. כך גם לב האדם עלול להיות מלא ברע ובכעס כלפי מי שהוא שונא, שנאה שמובילה בסופו של דבר לאבדון ולשאול.
ברובד הפילוסופי והשכלי, שקיפותם של המים ויכולתם לקבל צורות מבטאות את כוחו של השכל האנושי. כפי שהמים מקבלים את רשמי הפנים, כך השכל קולט את המהות והצורה של הזולת ושל העולם החיצוני [רלב"ג]. יכולת זו של השכל מאפשרת לו לקלוט ריבוי של צורות ומושגים מבלי שאחד יבטל את השני, וכן לקבל את השפעתו של העולם החיצוני ולעצב דרכו את האדם הפנימי. ברובד נסתר ועמוק יותר, הפסוק מרמז ל"מים העליונים", שהם העולמות הרוחניים העליונים המהווים את המקור והפנים האמיתיות לכל הצורות בעולם, והשכל האנושי שואף לקלוט אותם ולהתחבר לאמת העליונה [עמנואל הרומי].