משלי, פרק כ״ז, פסוק ד׳

חֵמָה היא כעס פנימי הגורם לאדם לאבד את רחמיו ולנהוג באַכְזְרִיּוּת, ואילו אָף הוא זעם חיצוני הפועל כמים משחיתים היוצרים וְשֶׁטֶף הרסני, אף שיש הרואים בו כעס קצר מועד שניתן להתגונן מפניו. למרות כוחם של רגשות אלו, נשאלת השאלה וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה, שכן היא שורש הרע המשלב בתוכו את האכזריות הפנימית והפעולה החיצונית גם יחד. בשונה מכעס המהווה תגובה לפגיעה, הקנאה נובעת מצער על הצלחת הזולת, וגורמת לאדם המקנא להיות מוכן לסבול בעצמו רק כדי להרע לחברו. כוחה של מידה זו כה עז, עד שאפילו משה רבנו, שעמד בהצלחה בפני זעם ה' ועצר את הפורענות, לא יכול היה לשאת את ייסורי הקנאה והעדיף את המוות על פניה.