חוויית הסיפוק נקבעת לפי מצבו הפנימי של האדם ומידת החסר שלו, ולא לפי טיבו האובייקטיבי של הדבר. אדם שבא על סיפוקו והוא בבחינת נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה, ירמוס וידחה (תָּבוּס) אפילו דבש ניגר ומשובח (נֹפֶת), בעוד שעבור נֶפֶשׁ רְעֵבָה וחסרה, כָּל־מַר ודבר שטעמו רע ייחשב מָתוֹק וערב. חוקיות זו באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, החל מהאכילה הפיזית שבה עודף שפע מפחית את ההנאה, ועד לרדיפה אחר ממון הגורמת לאדם לחשוק בכסף גם אם יושג בדרכים קשות ופסולות. ברובד הרוחני, אדם המלא בעצמו או בתאוות חומריות ימאס בחכמה, ואילו מי שצמא לידע ימצא עונג ומתיקות גם בלימוד תורה הדורש יגיעה ומאמץ.
משלי, פרק כ״ז, פסוק ז׳
נֶ֣פֶשׁ שְׂ֭בֵעָה תָּב֣וּס נֹ֑פֶת וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָ֗ה כׇּל־מַ֥ר מָתֽוֹק׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.