משלי, פרק כ״ז, פסוק ז׳

קרה לכם פעם שחזרתם הביתה אחרי יום ארוך, הבטן שלכם קרקרה מרוב רעב, ופתאום פרוסת לחם פשוטה הרגישה לכם כמו המאכל הכי טעים בעולם? ולעומת זאת, אחרי שאכלתם ארוחה גדולה והייתם ממש מלאים, אפילו הקינוח שאתם הכי אוהבים כבר לא עשה לכם חשק? החכם באדם מלמד אותנו כאן סוד על הטבע שלנו. כשאנחנו שבעים לגמרי, אנחנו לא רוצים אפילו את הדברים הכי מתוקים שיש. המילה נופת מתארת דבש נוזלי ומתוק מאוד, והמילה תבוס פירושה לדרוך ברגל או לרמוס. אדם שאכל יותר מדי, ירגיש שהוא ממש דוחה ורומס אפילו דבש משובח, כי פשוט אין לו בו צורך. לעומת זאת, לאדם רעב, כָּל מַר, כלומר אפילו מאכל שטעמו בדרך כלל לא טוב או מריר, ייחשב פתאום למתוק וטעים. ההסבר הזה לא מדבר רק על אוכל, אלא על כל הדברים שאנחנו רוצים. ההנאה שלנו לא מגיעה מהדבר עצמו או מזה שהוא יקר ונוצץ, אלא מהמצב שבו אנחנו נמצאים. אנשים שכל הזמן רודפים אחרי עוד ועוד פינוקים ורכוש, מגלים שעם הזמן הם מפסיקים ליהנות מהם. אבל מי שיודע להסתפק במה שיש לו ולא להעמיס על עצמו יותר מדי, מצליח להרגיש שמחה אמיתית ומתיקות גם בדברים הפשוטים ביותר.