הכעס הוא כוח הרסני הפוגע לא רק במערכות היחסים החברתיות של האדם, אלא גם משחית את עולמו המוסרי והרוחני. הדינמיקה של הכעס מתפתחת בשלבים, החל מיצירת סכסוכים ועד להתדרדרות לעבירות חמורות.
הפרשנים מסכימים כי אִישׁ אַף הוא אדם כעסן וקצר רוח. המונח אף מתייחס לכך שהכעס ניכר ונראה כלפי חוץ על פניו של האדם [אבן עזרא]. דרכו של אדם זה היא שהוא יְגָרֶה, כלומר מתחיל ומעורר [מצודת ציון, אבן עזרא], מָדוֹן – קטטה ומריבה [ביאור שטיינזלץ]. מתוך רוע דבריו ופעולותיו הוא אוסף לעצמו אויבים ומרבה סכסוכים עם הבריות [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], ויש המפרשים כי בכך הוא מעורר עליו את מידת הדין [רש"י].
לעומת הכעס החיצוני, חֵמָה היא זעם פנימי ובוער [אבן עזרא, מלבי"ם]. הבדל זה מוביל לשתי דרכי פעולה שונות: בעוד שהכעסן החיצוני יחפש עילות משפטיות וטענות כדי להצדיק את הפגיעה בחברו, הרי שבַעַל חֵמָה אינו מחפש כל מסווה או הצדקה. זעמו הפנימי מוביל אותו לעשות רע ללא דין ומשפט, ובכך הוא הופך להיות רַב פָּשַׁע [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכעס מסלק את דעתו של האדם ומונע ממנו להבחין בטיב מעשיו. במצב זה, התורה אינה יכולה לבלום אותו, והוא מאבד כל יראה, עד כדי כך שאפילו שכינת ה' אינה נחשבת בעיניו. חוסר השליטה הזה מוביל אותו לבצע פשעים גדולים, להזיק לזולת ולהשחית את נפשו וגופו [רלב"ג, מצודת דוד, עמנואל הרומי].
זווית ראייה נוספת מציגה את הפסוק כתיאור של מריבה מתגלגלת בין שני אנשים. האדם קצר הרוח מתחיל את הסכסוך בדיבורים קשים ועלבונות, במקום לנסות לפתור את המחלוקת בדרכי שלום. בתגובה לכך, האדם השני שניצב מולו, אף אם כעסו חלש יותר, אינו מוכן לשתוק על ביזויו. הוא מגיב בחריפות רבה יותר כדי להתגבר על הראשון, וכך הוא מכפיל את החטאים, מדרדר את המצב לחירופים וגידופים, והופך בעצמו למרבה פשע [אלשיך].