אופיו והמצפן המוסרי של העומד בראש המערכת הם שמכתיבים את טיבם של הכפופים לו. כאשר שחיתות או עיוות הדין מקבלים הכשר בצמרת, הם מחלחלים בהכרח מטה, משחיתים את המערכת כולה והופכים את הסובבים לשותפים לדבר עבירה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל־דְּבַר־שָׁקֶר, כלומר מטה אוזנו ומקבל דברי כזב מרצונו, הוא גורם במישרין לכך שכָּל־מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים. המשרתים מבינים שהדרך היחידה למצוא חן בעיני אדונם ולהתרצות לו היא לאמץ את מידותיו המושחתות, ולכן הם מתחילים לרקום עלילות, לספר לשון הרע ולהביא לפניו טענות שקר וגזל [רלב"ג, אלשיך, מצודת דוד, מלבי"ם]. פגמו של המנהיג אינו נותר נחלתו הפרטית, אלא יוצר סביבו חבורה שלמה של פושעים, ולכן במקרא כולו האשמה נתלית לרוב במנהיגים [שטיינזלץ]. אשמתו של המושל למעשה כפולה, שכן הוא הגורם הישיר לכך שמשרתיו לומדים ממעשיו או פועלים ברשע כדי למלא את פקודותיו [עמנואל הרומי], מתוך הכלל הקובע כי המשרתים מתעצבים בצלם אדוניהם [אמרי דעת].
לצד הפירוש המדיני, ישנה פרשנות משלית הרואה בפסוק תיאור של תהליכים בנפש האדם. המֹשֵׁל משול לשכל האנושי או ללב. כאשר האדם נותן ללבו או לשכלו להקשיב לשקר ולהישלט על ידי תאוות גופניות, הרי שכל משרתיו – שהם כוחות הנפש השונים, הרעיונות והמחשבות – הופכים גם הם לרשעים. הם מתגייסים כדי לשרת את התאוות הללו, ומעלים אל הלב מחשבות של שנאה, רוח רעה ותחבולות להשגת היצרים [רלב"ג, מלבי"ם].
נקודת מבט ייחודית ושונה לחלוטין לוקחת את הפסוק אל תחום חכמת הכוכבים. לפי גישה זו, המֹשֵׁל הוא הכוכב המרכזי השולט ביום או בלילה מסוים. כאשר כוכב זה מקשיב על דבר שקר, כלומר מדובר בכוכב בעל השפעה רעה, הרי שכָּל־מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים – המשרתים הם שאר הכוכבים המשתתפים עמו בשלטון באותן שעות. גם אם כוכבי המשנה הם טובים מטבעם, אין ביכולתם לבטל את הנזק שגוזר הכוכב המושל, ועל כן בזמן שלטונו גם הם נחשבים כרשעים הפועלים לרעה [עמנואל הרומי].