עקשנות כרונית וסירוב לקבל ביקורת או לתקן פגמים מובילים בסופו של דבר לנפילה פתאומית ובלתי הפיכה. רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק עוסק באדם השומע ביקורת ובוחר להתעלם ממנה. על פי גישה זו, אִישׁ תּוֹכָחוֹת הוא אדם הזקוק לתוכחה מתמדת ומוזהר שוב ושוב [אבן עזרא, מצודת דוד, עמנואל הרומי], או אדם שבאים עליו ייסורים מאת ה׳ כדי להשיבו מדרכו הרעה ולתקן את מידותיו [רלב"ג]. יש המפרשים ביטוי זה כאדם וכחן, שסותר את הראיות ההגיוניות שמציגים בפניו ומנהל ויכוחים נגד מוכיחיו [מלבי"ם].
אדם זה מתואר כמַקְשֶׁה־עֹרֶף, כלומר מסרב לשמוע [רש"י, מצודת דוד] ונשאר אדיש לעוולותיו [ביאור שטיינזלץ]. עונשו של אדם כזה הוא שפֶּתַע יִשָּׁבֵר. חוסנו של העקשן הוא זמני בלבד, והוא עתיד להישבר במהירות ובפתאומיות [רש"י, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. השבר יהיה מוחלט וְאֵין מַרְפֵּא, וזאת בבחינת מידה כנגד מידה: מכיוון שהוא סירב להתרפא בעזרת התוכחה, הוא ילקה בשבר שלא תהיה לו רפואה ממנו [רלב"ג]. בדרך כלל ייסורים משמשים כתרופה מרה המרפאת את הנפש, אך עבור מי שמקשה את עורפו ואינו שב מחטאו גם מול הייסורים, אין רפואה [מלבי"ם].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה לחלוטין, המפנה את הפסוק דווקא כלפי המוכיח עצמו ולא כלפי השומע [אמרי דעת]. בתוך גישה זו ישנם שני כיוונים מרכזיים. הכיוון הראשון רואה באִישׁ תּוֹכָחוֹת אדם צבוע, נאה דורש אך אינו נאה מקיים. הוא מציג את עצמו כצדיק ומוכיח את הרבים על חטאים, אך בסתר נגוע באותן עבירות בדיוק ומקשה את עורפו מלתקן את עצמו [חומת אנך, עמנואל הרומי]. הכיוון השני מתייחס לאדם בעל יכולת השפעה שיכול להוכיח את הרשעים ולהחזירם למוטב, אך הוא מקשה את עורפו ונמנע מכך. בשל שתיקתו והימנעותו מחובת התוכחה בזמן שבו יכלו להקשיב לו, הוא זה שיישבר פתאום [אלשיך].