פזיזות ומהירות תגובה, בין אם בדיבור ובין אם במעשה, הן תכונות הרסניות שעשויות להציב את האדם במדרגה נמוכה מזו של כסיל גמור. הפסוק פותח במילה חָזִיתָ, כלומר אם ראית, ומתאר אִישׁ אָץ, אדם שפועל מתוך מהירות וחיפזון.
המושג בִּדְבָרָיו מתפרש על ידי הפרשנים בשני אופנים עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בדיבור עצמו: מדובר באדם שנבהל וממהר להשיב מבלי להתבונן ולחשוב על תשובתו, או אף ממהר להחליט ולדבר דברי כפירה על ה' ועל השגחתו. מנגד, יש המפרשים זאת על מעשיו וענייניו של האדם, כלומר אדם שמחליט החלטות מהירות ופועל בחיפזון מבלי להתיישב בדעתו או לבקש עצה [רלב"ג, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אלשיך לוקח זאת להקשר מעשי ספציפי, ומתאר אדון שממהר לעשות את מלאכתו בעצמו מתוך דוחק, במקום להוכיח ולחנך את עבדו.
החלק השני של הפסוק, תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ, קובע כי מצבו של הכסיל טוב יותר ויש לו סיכוי גדול יותר להצליח או לתקן את דרכיו מאשר לאותו אדם פזיז. הסיבה לכך היא שהכסיל מודע לחיסרון ידיעתו, ולכן עשוי לבקש עצה מאחרים, בעוד שהאדם הפזיז בטוח בעצמו, חושב שהוא חכם, ולכן אינו מתייעץ כלל [רלב"ג, אבן עזרא]. בנוסף, הכסיל לרוב חוטא מתוך תאווה שמובילה אותו שולל, אך בבסיסו הוא מבין את חוקי החכמה. לכן, אם תאוותו תסור, הוא יוכל לתקן את דרכיו, לעומת הפזיז שמבזה את החכמה ומאבד כל תקווה [מלבי"ם]. גישה נוספת גורסת כי הפזיזות עצמה היא מעשה של כסילות, ומי שפועל בחיפזון סופו שיהפוך לכסיל בעצמו [עמנואל הרומי].
לצד ההשוואה בין השניים, יש המפרשים את המילה מִמֶּנּוּ לא כהשוואה אלא כהפקת תועלת: אפילו הכסיל יכול להפיק רווח מאותו אדם פזיז, משום שהחיפזון בהכרח יוביל את הפזיז לעשות טעויות [ביאור שטיינזלץ].