הפסוק מציג שתי דרכים מנוגדות שבהן האדם יכול לנתב את מידת האהבה הנטועה בנפשו: אל החכמה והצדק, או אל התאוות [מלבי"ם].
בחלקו הראשון של הפסוק, אִישׁ־אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר הבן בוחר במוסר ובחכמה, הוא גורם שמחה לאביו. המלבי"ם מוסיף כי אדם המשתמש בכוח האהבה כדי לאהוב את הטוב, יזכה שהחכמה תכה שורש בלבו והוא יהפוך לבן חכם באמת.
לעומת זאת, בחלקו השני של הפסוק, וְרֹעֶה זונות יְאַבֶּד־הוֹן, הפרשנים מציעים מספר הסברים למילה וְרֹעֶה. הפירוש המקובל הוא מלשון רעות וחיבור, כלומר אדם המתחבר ומתרועע עם זונות [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. אולם, קיימות גישות נוספות: יש המפרשים זאת מלשון פרנסה, כלומר אדם המפרנס את הזונות ונותן להן אתנן [אבן עזרא, מצודת דוד], ויש המפרשים זאת מלשון הנהגה, כמי שרועה אותן כצאן, או כמי שניזון בעצמו מן הזנות [עמנואל הרומי]. לגבי המילה זונות, עמנואל הרומי מציע כי מעבר למשמעות של ניאוף, ייתכן שהמילה נגזרת משורש מזון, ומתארת אדם זולל וסובא הנמשך אחר תענוגות הגוף והמעדנים.
תוצאת מעשיו של רועה הזונות היא כפולה: לא רק שהוא אינו משמח את אביו [ביאור שטיינזלץ], אלא שהוא גורם לו צער רב כשהוא מאבד ומבזבז את הון אביו על תאוותיו [רלב"ג, מצודת דוד]. מעבר לאובדן הכספי, אדם זה מאבד כל קניין של שלמות אנושית [רלב"ג].
לצד הפירוש הפשטני, הפרשנים מציעים מספר רבדים אלגוריים לפסוק:
רובד אחד מתמקד ביחסי רב ותלמיד [אלשיך]. ה"אב" הוא הרב, וה"איש" הוא התלמיד. תלמיד החושק בחכמה משמח את רבו, שחפץ להעניק לו מתורתו. אך אם הרב "רועה" תלמידים שדומים לזונות – כלומר, לבם פונה לדברים חיצוניים והם לומדים רק כמצוות אנשים מלומדה – הרי שהרב מאבד את הונו הרוחני ואת זמנו היקר, שאותם יכול היה להשקיע בלימוד עצמי.
רובד נוסף רואה בביטוי וְרֹעֶה זונות משל למי שנמשך אחר חכמות חיצוניות וזרות. אדם האוהב את החכמה האלוהית מאיר את שכלו, אך מי שנמשך אחר חכמות חיצוניות המפתות את הלב, חושב בטעות שקנה חכמה, בעוד שלמעשה איבד את הון הנפש האמיתי ואת חוקי התורה [מלבי"ם, עמנואל הרומי].
לבסוף, על בסיס דרשת חז"ל, הפסוק מתפרש על יחסו של האדם ללימוד התורה. המילה זונות נדרשת כמעין משחק מילים: "זו נאה וזו אינה נאה". כלומר, אדם שניגש ללימוד התורה מתוך חקירה שכלית בלבד, ובוחר לקבל רק את ההלכות שנראות לו הגיוניות ("שמועה זו נאה אשננה, וזו אינה נאה לא אשננה"), סופו שיאבד את הונה של התורה [רש"י, מלבי"ם].