טבע האדם נוטה ללכת שולל אחר מראה עיניים חיצוני, אך הערך האמיתי והנצחי טמון בפנימיות ובמידות הרוחניות. בשיאו של מזמור אשת חיל, נמתח קו ברור המבחין בין החולף לבין הקבוע, ומגדיר מהו המדד האמיתי להערכה ולשבח.
הפרשנים מבארים כי המילים שקר והבל מתארות דבר שאין בו ממש [מצודת ציון], מראה שעשוי לאכזב, לחלוף ולהשתנות [ביאור שטיינזלץ]. המילה תתהלל מבטאת לשון של שבח והלול [מצודת ציון], והצירוף יראת ה' משמש כתואר לנקבה בסמיכות [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק אינו שולל בהכרח את החן והיופי כשלעצמם, אלא קובע כי הם מתעתעים, חולפים ולא יציבים. על כן, אין להלל אישה רק בשל נתוניה הפיזיים, שכן אין בהם תועלת אמיתית או קיום נצחי [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, הישענות על חן חיצוני עלולה לעיתים להטעות את השכל ולהוביל לשגיאות בהבנת עניינים עמוקים, אם אינה מלווה ביראת ה' [רלב"ג]. לעומת זאת, כאשר אישה קונה לעצמה מידות טובות ויראת ה' מושרשת באופייה, היא זו שראויה לשבח אמיתי ולתהילת נצח.
מתוך כך, בני המשפחה המהללים את אם הבית מצהירים כי גם אם היא ניחנה בחן וביופי, הם מחשיבים נתונים אלו כהבל, ומשבחים אותה אך ורק בזכות יראת ה' שבה [אבן עזרא, אלשיך, עמנואל הרומי]. דעה נוספת מציעה כי הפסוק מציג יחס של ערך: החן והיופי שיש בה בטלים ומבוטלים לעומת עוצמת יראת ה' שלה [עמנואל הרומי]. בסופו של דבר, האישה אינה זקוקה לאחרים שישבחו אותה, שכן מעשיה הטובים הופכים אותה לסיבה המייצרת את התהילה של עצמה [אלשיך, עמנואל הרומי].
התייחסות מעניינת עולה מתוך המבנה הדקדוקי של הצירוף יראת ה'. מאחר שכבודה של האישה פנימה ונסתר מעין כל, קשה לעמוד על מלוא צדקותה, במיוחד לאחר פטירתה. לכן, התהילה שלה נלמדת מתוך ההתבוננות במשפחתה: מתוך יראת ה' שניכרת בבניה, בחתניה ובאחיה, ניתן להסיק בבירור על צדקותה שלה, שכן היא זו שחינכה והשפיעה עליהם [חומת אנך].
לצד הפירוש הפשטני, קיימים ביאורים אלגוריים לפסוק. יש המפרשים כי החן והיופי רומזים לגדולתן ולחיצוניותן של אומות עובדי האלילים, שהן שקר והבל [רש"י]. ברובד פילוסופי עמוק יותר, הפסוק מתאר את מסעה של הנפש אל ההצלחה הרוחנית. קניין החכמה המכונה "חן", ונועם המדות המכונה "יופי", הם עניינים נפלאים אך אינם מספיקים לבדם כדי לדבוק בבורא. רק כאשר הנפש מצרפת אליהם את יראת ה', הבאה לידי ביטוי בקיום המצוות המעשיות ובהימנעות מאיסורים, היא מגיעה לשלמות וראויה להתהלל [עמנואל הרומי].