שתיית היין מוגדרת כאן כתרופה למצוקות הנפש והקיום האנושי, המיועדת לאנשים הנמצאים בשפל חייהם. היין מעניק מפלט זמני מהכאב ומאפשר לאדם השרוי בצער להתנתק ממציאות חייו הקשה.
הפרשנים מסכימים כי המילה רִישׁוֹ נגזרת מהמילה רש, ומשמעותה עוני, דלות ומצב אישי רע. המילה עֲמָלוֹ מתייחסת ליגיעו של האדם, לתסכולו ולצער המר את נפשו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר האדם יִשְׁתֶּה ויגיע לשכרות, היין ישמח את לבו ויפיג את צערו. בעקבות ההתעסקות ביין, הוא ישכח את עוניו, והעמל הקשה לא ייזכר עוד באותה עת.
בעוד שרוב המפרשים רואים בפסוק תיאור כללי של הפגת הצער, יש המחלקים את הפסוק לשני מצבים שונים של כאב [אלשיך]. לפי גישה זו, החלק הראשון של הפסוק, יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ, מכוון לאדם העני והאובד שמשכיח את דלותו. לעומת זאת, החלק השני, וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר־עוֹד, מכוון לאבלים ומרי הנפש, שמשכיחים את העמל שעמלו בגידול הנפטר שעתה חסר להם.
מתוך כך עולה ההבחנה בין אנשים קשי יום לבין מלכים ורוזנים. היין נועד לאלו השרויים בעצבות קיומית עמוקה, הזקוקים לשכוח את עוניים ואת עמלם. לעומתם, מלכים הם עשירים שאינם סובלים מדלות או מעמל שיש לשכוח, ולכן השתייה אינה ראויה להם, שכן כל עצבותם היא זמנית ומקרית בלבד [אלשיך].
רובד נוסף וייחודי קושר את השתייה בפסוק לגמולם של הרשעים בעולם הזה [אלשיך]. לפי פירוש זה, היין ניתן לרשע המאבד את עולמו כדי שישתה וישכח שהוא "רש" ועני ממצוות. מטרת השכרות במקרה זה היא למנוע ממנו את האפשרות להתעורר ולעשות תשובה, שכן אין בידו מספיק זכויות לשם כך, ולכן הוא מקבל את שכרו ביין שמשכיח ממנו את מצבו הרוחני האמיתי.