אשת החיל אינה מסתפקת רק בדאגה לצרכי ביתה הפנימיים, אלא מרחיבה את פועלה ויוזמתה גם כלפי חוץ, תוך שילוב של חריצות כלכלית, צניעות ועשייה רוחנית. ברמה המעשית, רוב הפרשנים מסכימים כי היא מייצרת בגדים ומצעים מעבר לצרכי משפחתה, ואת העודפים היא מוכרת כדי להרבות את הון המשפחה.
לצורך הבנת הפעולה, הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: סדין הוא בגד מפואר ומהודר שנועד להתעטפות, דוגמת טלית או סוג של גלימה. חגור הוא אזור או חגורה למותניים, שייצורו מורכב יותר. את אלו היא מעבירה לכנעני, מונח המפורש בפי כל הפרשנים כסוחר או תגר.
לצד הפן הכלכלי הפשוט, יש המזהים במכירה זו מניעים ערכיים עמוקים יותר. גישה אחת מציעה כי היא מוכרת את מוצרי היוקרה שיצרה משום שהיא מבינה שבגדי פאר וגאווה אינם ראויים לאשתו של תלמיד חכם, אלא מתאימים יותר לסוחרים. מכירתם מאפשרת לה לפרנס את הבית, כך שבעלה יוכל להקדיש את זמנו ללימוד תורה מבלי להזדקק למלאכה [אלשיך]. גישה אחרת טוענת כי מטרת המסחר היא השגת ממון כדי לחלקו לעניים, ובזכות מצוות הצדקה היא מכינה לעצמה לבוש רוחני לעולם הבא [מלבי"ם].
ברובד האלגורי והפנימי, הפסוק נתפס כמשל לפעולתה של הנפש המשכלת. הסדין מסמל את המידות הטובות ואת דרכי הבינה והשכל שהאדם רוכש. "מכירת" הסדין מסמלת את הפצת החכמה והמידות לזולת, פעולה שממנה גם המלמד עצמו יוצא נשכר [רש"י, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. החגור מסמל את החכמה והגבורה הפנימית שנועדו לאזור את האדם ולרסן את יצריו. נתינת החגור לכנעני מתפרשת כהענקת כוח ההתגברות לאחרים, או לחלופין, כפעולה של הנפש המרסנת את היצר הרע והתאוות החומריות המשולים ל"כנעני". הנפש חוגרת ומגבילה את היצר, ומונעת ממנו להתפשט מעבר לצרכים ההכרחיים והמותרים על פי התורה [מלבי"ם, עמנואל הרומי].