הנכונות של מלך בשיא תפארתו לפרסם ברבים את תוכחתה הקשה של אמו, מעידה על ענווה רוחנית והכרה בכך שמלכותו נועדה לשרת מטרה עליונה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשם לְמוּאֵל הוא כינוי לשלמה המלך. משמעות המילה מורכבת מהצירוף "למו אל", כלומר לאל או לה'. כינוי זה מבטא את היותו מלך שנמשח על ידי ה', אשר פועל ביושר ומקדיש את שלטונו לעבודת הבורא, בניגוד למלכי הארץ ששלטונם נועד לשררה וגאווה [רלב"ג, אלשיך, מצודת ציון, מצודת דוד]. יתרה מכך, השם מסמל את העובדה שבימיו עבד העם אל אחד ולא עבד עבודה זרה [אבן עזרא]. מנגד, יש הסבורים כי לְמוּאֵל היה מלך מאומות העולם, שכן שם זה אינו מופיע ברשימת מלכי ישראל ויהודה, והדברים נאמרו עליו ולא חוברו על ידו [עמנואל הרומי]. דעה נוספת מציעה כי המילה מַשָּׂא איננה מתארת נבואה, אלא מציינת את שם הממלכה שעליה שלט למואל [מלבי"ם].
המילה מַשָּׂא מתפרשת לרוב כנבואה, משל, או נאום שיש בו קושי ותוכחה [רש"י, שטיינזלץ, מצודת ציון]. המילה יִסְּרַתּוּ נגזרת מלשון מוסר [מצודת ציון].
הרקע לתוכחתה של בת שבע, אמו של שלמה, נעוץ באירוע היסטורי דרמטי. ביום חנוכת בית המקדש התחתן שלמה עם בת פרעה. היא הכניסה לו כלי זמר רבים והוא נשאר ער כל הלילה. למחרת, ישן שלמה עד השעה הרביעית של היום, כאשר מפתחות המקדש היו מונחים מתחת לראשו, מה שעיכב את הקרבת קורבן התמיד של בוקר. בעקבות מחדל זה, נכנסה אמו והוכיחה אותו קשות [רש"י, אלשיך, מצודת דוד]. מעבר לאירוע הנקודתי, התוכחה נועדה ללמדו חכמה לאחר מות דוד אביו, ולהזהירו להתרחק מתאוות גשמיות, מנשים ומיין, המהווים סיבה לחטא ופשע [אבן עזרא, אמרי דעת].
בדרך כלל, מלכים בשר ודם מתביישים לפרסם ברבים את דברי המוסר הקשים שספגו מאימותיהם. אולם שלמה המלך, שהכיר בכך שמלכותו שייכת לה', לא התבייש בכך כלל. הוא החשיב את תוכחת אמו כדבר ה' ממש, וראה לנכון לכתוב ולפרסם את הדברים בספר משלי בשל התועלת העצומה שיש בהם [רלב"ג, אלשיך, מצודת דוד]. כשם שבתחילת הספר הציג שלמה את מוסר אביו, כך בסופו הוא מציג את מוסר אמו, וחותם את הספר בהדרכה להתרחקות מתאוות [אבן עזרא, אמרי דעת].