חתימת מזמור אשת חיל מעבירה את המוקד מתיאור פועלה ועמלה של האישה אל ההכרה והגמול הראויים לה. לאחר שהשקיעה את כוחותיה בבניין ביתה ובתמיכה במשפחתה, הקריאה כעת היא להשיב לה כגמולה ולתת למעשיה לדבר בעד עצמם.
ביחס לקריאה תְּנוּ־לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, הפרשנים נחלקים בשאלה מי נדרש לתת ומהי אותה נתינה. גישה אחת מסבירה כי זוהי פנייה מאת הבעל אל בניו, הקורא להם להעניק לה כבוד והכרה מילולית על טרחתה [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. מנגד, יש המפרשים כי הנתינה היא מאת ה', המעניק לה שפע, השגחה ושכר טוב על פועלה [רלב"ג, אמרי דעת]. עם זאת, מודגש כי היא אינה זקוקה למתנות חסד חיצוניות, שכן די לה בפירות עמלה שהרוויחה בזכות [ביאור שטיינזלץ]. זווית נוספת ומעמיקה מציעה כי הקריאה מופנית לבעל ולילדים להעניק לה חלק מזכויותיהם הרוחניות, שכן אלמלא מסירותה שאפשרה להם לעסוק בתורה, הם לא היו מגיעים להישגיהם כלל [אלשיך].
באשר לביטוי וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ, רוב הפרשנים מסכימים כי אישה זו אינה זקוקה להלל מאחרים או לתארי כבוד. מעשיה הטובים וכישוריה הם אלו שמעידים עליה ומשמשים כשבחה הגדול ביותר. המילה בַשְּׁעָרִים מכוונת לשערי העיר, מקום מושבם של החשובים והחכמים, שם נידונים לטובה מידותיה ויראת ה' שבה [מצודת דוד, רלב"ג]. יש המוסיפים כי שערים אלו הם הישיבות ומקומות לימוד התורה, בהם ניכרת חכמת הבעל שצמחה ונודעה ברבים רק בזכות תמיכתה [אלשיך].
מעבר לרובד הפשט, הפרשנים קוראים את הפסוק כמשל רוחני רב־שכבתי. יש הרואים באשת החיל סמל לתורה עצמה, אשר מעניקה ללומדיה תפארת, עוז וממשלה לעתיד לבוא [רש"י]. גישה מרכזית נוספת מפרשת את הפסוק כמשל לנפש המשכלת. לאחר ימי חייה בעולם הזה, שבהם טרחה בקיום מצוות באמצעות איברי הגוף, היא זוכה לשכר בעולם הנשמות. המלאכים שנבראו ממעשיה הטובים משמשים לה כסניגורים, והם אלו שמהללים אותה בשערי גן העדן העליונים [אלשיך, עמנואל הרומי, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את המשל דווקא על החומר והגוף הפיזי. כאשר האדם מזכך את תאוותיו והופך את גופו למשובח כאשת חיל, נוצרת הרמוניה בין הגוף לנפש המאפשרת התמסרות מלאה לעבודת ה' ולקניית חכמה [אמרי דעת].