מנגנון הענישה האלוהי מבוסס על רחמים וחסד, ולא על שורת הדין הנוקשה. אף על פי שמעשי האדם עלולים לחייב אותו בעונשים כבדים, ה' כובש את כעסו ונמנע מלמצות את הדין עם הבריות. דוד המלך בוחר בלשון רבים וכולל את עצמו עם שאר בני האדם, כדי להדגיש שחסד זה מוענק לכלל האנושות, וכהמשך ישיר לכך שה' סולח לכל העוונות [אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים כי משמעות הכתוב היא שה' אינו מעניש אותנו כפי מה שבאמת מגיע לנו על מעשינו הרעים [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי]. חסד זה בא לידי ביטוי הן במישור ההיסטורי והן במישור היומיומי. כך למשל, בזמן חורבן הבית ובעתות משבר, עם ישראל היה ראוי לכליה מוחלטת בגלל חטאיו, אך ה' הסתפק בעונש של גלות בלבד, וכן בכל יום ויום הוא נמנע מלהעניש אותנו כפי מידת עוונותינו [רד"ק].
בעוד שיש מי שרואה בכפילות הפסוק חזרה על אותו רעיון במילים שונות לשם הדגשה [רד"ק], גישה אחרת מבחינה בדקות בין חלקי המשפט ויוצרת מדרג של סליחה [מלבי"ם]. לפי גישה זו, המילה כַ֭חֲטָאֵינוּ מתייחסת לעבירות שנעשו בשוגג או מתוך דחף של תאווה. על מעשים אלו נאמר לֹ֣א... עָ֣שָׂה לָ֑נוּ, שכן ממילא לא מתעוררת עליהם איבה אלוהית. לעומת זאת, המילה כַ֝עֲוֺנֹתֵ֗ינוּ מתארת חטאים שנעשו במזיד, מתוך עיוות השכל ומרד מכוון, שעליהם היה ראוי לבוא עונש מתוך כעס. המונח גָּמַ֥ל מתפרש כתשלום שכר או עונש [מצודת ציון], אך הוא גם מבטא פעולה שנובעת ממעורבות רגשית של אהבה או איבה. לפיכך, ההבטחה וְלֹ֥א כַ֝עֲוֺנֹתֵ֗ינוּ גָּמַ֥ל עָלֵֽינוּ מלמדת על אורך אפו של ה'. המשמעות היא שאפילו כאשר אדם חוטא במזיד ומעורר כביכול את כעסו של ה', ה' אינו "גומל" לו ואינו נוקם בו מתוך איבה כפי שהיה ראוי למרד שכזה [מלבי"ם].
רובד נוסף בפירוש הכתוב מתמקד בטיב העונש עצמו ובזהות המעניש. כל חטא או עוון שאדם עושה יוצר כוח של טומאה, מעין מלאך חבלה אכזרי. לוּ היה ה' מניח לאותם כוחות לפעול את פעולתם, החטאים עצמם היו הופכים למענים קשים ואכזריים ללא רחמים. אולם בעולם הזה, ה' אינו מוסר אותנו בידי אותם כוחות משחיתים שנוצרו ממעשינו. תחת זאת, הוא מייסר אותנו בעצמו, באהבה וברחמים של אב המייסר את בנו, ובכך ממרק את עוונותינו מבלי להפקיר אותנו לאכזריותם של החטאים עצמם [אלשיך].