תהלים, פרק ק״ג, פסוק ט״ז

שבריריות הקיום האנושי ואפסיות החיים בעולם הזה עומדות במרכזו של תיאור זה, הממשיך את דימוי האדם לצמח השדה.

הפרשנים נחלקים בשאלה האם המילים מתארות את הצמח עצמו או את האדם הנמשל אליו. גישה אחת בקרב הפרשנים היא שהמילים כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ מתייחסות לרוח המנשבת על פרח או חציר ומייבשת אותם כליל [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לעומתם, פרשנים אחרים רואים בכך תיאור ישיר של האדם: ה"רוח" מסמלת סיבה מועטת וקלה, כגון חולי של מיתה [רש"י] או רוח קלה של זעם [מצודת דוד], שפוגעת באדם ומביאה לקצו המיידי [מאירי].

כתוצאה מאותה פגיעה, המצב הופך לוְאֵינֶנּוּ – הצמח או האדם פשוט חולפים מן העולם ואינם עוד בין החיים, כאילו לא היו מעולם [רד"ק, אבן עזרא].

החלק השני, וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ, זוכה למספר רבדים של הבנה. במישור הפיזי והבוטני, בניגוד לעשב שמותיר אחריו ממשות כלשהי כשהוא מתייבש, הפרח הנובל מתכלה לחלוטין ולא מותיר כל סימן היכר במקומו [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. במישור האנושי, המקום הפיזי שבו חי האדם נותר ריק ואינו מכיר אותו עוד, שכן כל גוף חומרי מוגדר על ידי המקום שהוא תופס [רד"ק, אבן עזרא]. מעבר לכך, יש כאן ביטוי עמוק לשכחה החברתית: גם אם היה האדם חוזר לחיים, אנשי מקומו לא היו מזהים אותו משום שנשכח מלבם לחלוטין, עובדה המדגישה את שפלותו של האדם בעולם הזה [מצודת דוד, מאירי].

מול קו המחשבה המדגיש את החידלון והשכחה, מוצגת גישה שונה לחלוטין הקושרת את התהליך לאדם המזדכך על ידי ייסורים. לפי פירוש זה, הרוח שעוברת בו אינה רוח כליה, אלא רוח ה', המאפשרת לאדם למות ללא צער ומתוך דבקות. העובדה שלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ אינה קללה, אלא ברכה המעידה על כך שהאדם השלים את תיקונו ולא יצטרך להתגלגל שוב בעולם הזה. כאשר יקום לתחייה באחרית הימים, גופו יהיה כה זך ורוחני, עד שמקומו הישן והחומרי לא יוכל להכיר ולהכיל את מהותו העליונה החדשה [אלשיך].