חיי האדם בעולם מתאפיינים בשבריריות ובחלוף מהיר, עובדה המעוררת את רחמי ה' על יצוריו. רוב הפרשנים מסכימים כי ההשוואה של אֱנוֹשׁ לחָצִיר נועדה להמחיש את קוצר ימיו של האדם, שצומח ונובל תוך זמן קצר. בדומה לחציר, שמתייבש וקמל לפני שאר העשבים מפני חום השמש, כך גם חיי האדם חולפים במהירות [מצודת דוד, מלבי"ם].
לקוצר ימים זה ישנה השלכה רוחנית משמעותית. הזמן המועט הקצוב לאדם בעולם אינו מותיר לו שהות מספקת לקנות שלמות רוחנית [מלבי"ם]. יתרה מכך, אם אדם חטא בצעירותו, גם אם יזדקן ויבקש לתקן את דרכיו, הוא עלול לגלות כי זמנו תם בטרם יספיק לעשות זאת [רד"ק].
המשך הפסוק מדמה את האדם לצִיץ, כלומר לפרח. כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ מסמל את תקופת הילדות, הפריחה וההצלחה של האדם, שכלים ונעלמים בזמן מועט [אבן עזרא, מצודת דוד]. בדומה לפרח שרוח עוברת בו ומייבשת אותו, כך האדם נמצא כאן רגע אחד, ומיד לאחר מכן אומרים עליו כי מת [רד"ק].
לדימוי הפרח מתווספים רבדים נוספים המדגישים את אפסות האדם. מחד גיסא, הציץ חסר ממשות אמיתית גם בעודו בשיא פריחתו, מה שמלמד כי גם בחיי האדם, ענייניו והישגיו הם הבל וחסרי תוחלת [מלבי"ם]. מאידך גיסא, תהליך צמיחת הפרח טומן בחובו לקח של ענווה. כשם שפרח השדה מתחיל לצמוח רק לאחר שהזרע מרקיב ומתעפש באדמה, כך גם האדם נוצר מטיפה סרוחה, עובדה שנועדה להזכיר לו את שפלותו אל מול כוחו הרב של יצר הרע [אלשיך].