קריאה חגיגית זו חותמת את המזמור בהתרחבות אל עבר היקום כולו, ולבסוף מתכנסת בחזרה אל נקודת ההתחלה האינטימית, אל נפשו הפרטית של האדם. המשורר פונה אל כלל הבריאה ומזמין אותה להשתתף בהילול הבורא, ולאחר מכן מטיל את המשימה העליונה והמשמעותית ביותר על האדם עצמו.
הקריאה אל כָּל מַעֲשָׂיו מכוונת, לדעת רוב הפרשנים, אל עולם הטבע התחתון והחומרי. הכוונה היא ליסודות השונים ולכל מה שנוצר מהם: בעלי החיים, הצמחים, והדוממים כגון עפר, אבנים ומתכות [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי]. קריאה זו מופנית לכלל היצורים והבריות [ביאור שטיינזלץ] הנמצאים בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ, קרי בעולם וביקום כולו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ממשלתו של ה' חלה על כל המרחבים הגיאוגרפיים, בין בים ובין ביבשה, באזורי יישוב או במדבר, בהרים ובגבעות [מאירי]. הנוכחות וההשגחה האלוהית מגיעות עד לעולם השפל והחומרי, ומנהיגות אותו הן דרך חוקי הטבע ומערכות השמיים, והן בדרכים פלאיות באמצעות מלאכים [מלבי"ם, אלשיך].
אף על פי שלנבראים התחתונים אין דעת ושכל כדי לברך ולהלל בעצמם, השבח מיוחס להם משום שהם נתונים תחת ממשלת ה', ומשום שהם מהווים את התשתית לקיומו של האדם [רד"ק, מאירי].
לאחר הפנייה אל הבריאה כולה, המזמור נחתם במילים בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה', סגירת מעגל המשלימה את הפתיחה שבה החל המזמור [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. חתימה זו אינה רק חזרה סגנונית, אלא מבטאת תפיסה עמוקה על מקומו של האדם בבריאה. בעוד שהעולמות התחתונים חסרי דעת, נפש האדם היא העליונה, ובאמצעות שִכלה היא מושלת עליהם [רד"ק].
יתרה מכך, האדם מהווה מעין עולם קטן המאגד בתוכו את כל רבדי המציאות. בעוד שגופו קשור לחוקיות הקבועה של העולם החומרי התחתון, נפשו שייכת לעולמות הרוחניים והמלאכיים, ויש בכוחה להתגבר על טבע הגוף ולציית לדבר ה' [מלבי"ם, מאירי]. מכיוון שהאדם מורכב וכולל בתוכו את כל העולמות כולם, מהעליונים ביותר ועד השפלים ביותר, מוטל על נפשו לברך את ה' כנגד כל הבריאה כולה [רד"ק, מלבי"ם, אלשיך]. מתוך כך צומחת תפיסה שלפיה קיומם של כל העולמות, וכן הברכות שהם עצמם מברכים, תלויים כולם בכך שנפש האדם תברך את ה', שכן העולם כולו נברא ומתקיים בזכות עבודת האדם [אלשיך].