מזמור זה מוקדש להתבוננות במעשה בראשית, בסדרי הבריאה ובחכמה האלוהית המניעה את העולם כולו. הפנייה הישירה אל ה' נפתחת בקריאה בָּרְכִי נַפְשִׁי. בחירה זו בנפש אינה מקרית, שכן מכל הנבראים התחתונים, רק נפש האדם המשכלת מסוגלת להכיר את בוראה ולברך אותו באמת [רד"ק]. ברכה זו טומנת בחובה סוד עמוק, שכן הנפש מודה ומשבחת את ה', אף על פי שהוא מרומם ונשגב מכל ברכה ותהילה אנושית [אבן עזרא].
על עוצמתו של הבורא נאמר גָּדַלְתָּ מְּאֹד. גדולה זו מבטאת את היותו של ה' הסיבה הראשונית והתכלית של כל המציאות כולה [מלבי"ם]. מצד אחד, בעצמותו הפנימית ה' גדול ונסתר מכל השגה אנושית [מלבי"ם, מאירי]. אולם מצד שני, גדולתו מתבטאת דווקא בכך שעל אף רוחניותו האינסופית, הוא לא נמנע מלברוא עולם חומרי ושפל ולהשגיח עליו [אלשיך]. לפני בריאת העולם היה ה' גדול בעצמו, אך משברא את עולמו, התפרסמה ונודעה גדולתו גם לברואיו [מאירי].
כדי להסביר כיצד הבורא האינסופי מתגלה בעולם הגשמי, משתמשים המפרשים בדימוי של לבוש, כפי שנאמר הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. הבריאה כולה היא מעין לבוש של אלוהים [ביאור שטיינזלץ]. המפרשים נחלקו במשמעות תפקידו של לבוש זה, ומציגים שתי גישות רעיוניות המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה רואה בלבוש אמצעי של הסתרה. כשם שהבגד מונע מהרואה להביט בעצם גופו של הלובש אותו, כך רוב הודו והדרו של ה' מעוורים את עיני הנשמה ומונעים מהשכל האנושי להשיג את מהותו האמיתית [אבן עזרא, מאירי]. מנגד, הגישה השנייה רואה בלבוש דווקא אמצעי של גילוי. כשם שאדם שאינו מכיר את המלך יכול לזהות את מעמדו רק דרך לבוש המלכות המפואר שלו, כך בני האדם יכולים להכיר את עוצמתו וכבודו של ה' מתוך התבוננות בהדרו של הטבע, ובפרט בגלגלי השמים [רד"ק, מאירי].
ברובד עמוק יותר, הלבוש משמש כמסך המאפשר את עצם קיום העולם. כדי שהעולם החומרי יוכל לשאת את האור האלוהי האינסופי מבלי להתבטל, יצר ה' מערכת של עולמות רוחניים המשמשים כעטיפות ומסכים, בדומה לזכוכיות כהות המאפשרות לאדם להביט בשמש מבלי להסתנוור [אלשיך, מלבי"ם]. מתוך כך, עומדים הפרשנים על ההבדל הדק שבין שתי המילים. הוֹד מייצג את הלבוש הפנימי והנסתר יותר, שהוא תחילת השפע האלוהי וכסא הכבוד, בעוד שהָדָר מתייחס ללבוש החיצוני והנגלה יותר, כמו עולם המלאכים והבריאה המוכרת, שדרכם מתגלה ה' לבריותיו [אלשיך, מלבי"ם].