עוצמתו האינסופית של ה׳ ושליטתו המוחלטת בבריאה באות לידי ביטוי בתגובתה של הארץ לנוכחותו. המערכת הטבעית כולה, מהאדמה ועד ההרים הנישאים, מגיבה ביראה ובזעזוע מול השגחתו.
המילה וַתִּרְעָד מבטאת רעד ורתת [מצודת ציון], כתגובתו של עבד אשר די במבטו המקפיד של אדוניו כדי להעביר בו חרדה [ביאור שטיינזלץ]. בשונה מאדם בשר ודם העשוי לחשוש ממעשי ידיו, כאן הבריאה היא שרועדת מפני בוראה [מצודת דוד]. המילה וְיֶעֱשָׁנוּ מתארת מצב שבו ההרים נשרפים ומעלים להבות ועשן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי].
יש המפרשים כי נגיעתו של ה׳ בהרים אינה פיזית, אלא היא עצם הבטתו והשגחתו על העולם [רד"ק]. לפי גישה נוספת, הפסוק מתאר את כוחו הפוטנציאלי של ה׳: אף על פי שה׳ נושא את הארץ בכוחו ודואג שלא תמוט לעולם, אילו רק היה חפץ בכך, די היה במבטו ובנגיעתו כדי לגרום לארץ לרעוד ולהרים להישרף [אבן עזרא].
מעבר לתיאור הפיזי של כוחות הטבע, הפסוק מתפרש גם כביטוי לענישה אלוהית. רעידת הארץ ואש ההרים מסמלים חורבן, רעידות אדמה ואש שנועדו להעניש את הרשעים ולהשחית מדינות חוטאות. עם זאת, גם בעת זעם וחורבן, ה׳ שומר על יראיו ומציל אותם, שכן רצונו הבסיסי הוא בקיום העולם ומיני החי, ולא בהשחתתם [מלבי"ם, מאירי]. בהקשר זה, יש הרואים במושגים שבפסוק משל חברתי: הארץ והרועדים בה מסמלים את המון העם ויושבי תבל [אבן עזרא, מאירי], בעוד שההרים מסמלים את המלכים והשלטונים [מאירי].
נדבך נוסף בפירוש הפסוק קושר את העשן העולה מן ההרים למעמד הר סיני, שם ירד ה׳ באש וההר עשן כולו [רש"י, אלשיך]. קשר זה מוביל להתבוננות על מצבו הרוחני של העולם: כיום, כאשר הארץ מלאה בטומאה, היא רועדת מריחוק כאשר ה׳ רק מביט בה. אולם לעתיד לבוא, כאשר הארץ תזדכך ותיטהר, השכינה תוכל לשרות עליה ממש, בבחינת מגע ישיר בהרים, ואז יעלה עשן של קדושה כפי שהיה בהתגלות בסיני [אלשיך].