מערכת גרמי השמים אינה נועדה רק להאיר את העולם, אלא מהווה את הבסיס ליצירת הזמן, הסדר ומקצבי הטבע והחיים. בתיאור מעשה בראשית של היום הרביעי, שבו נבראו המאורות, הפסוק פותח דווקא בירח משום שהלילה קודם ליום [רד"ק]. ה' עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים, כלומר הועיד את הירח למטרה של קביעת זמנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא לחישוב לוח השנה, קידוש החודשים וקביעת מועדי ה' והרגלים, הנעשים על פי זמני התחדשות הלבנה [רש"י, מצודת דוד, אלשיך, מאירי]. לעומת זאת, יש הסבורים כי הפסוק אינו עוסק בהלכות חגים אלא בטבע, ולכן המילה לְמוֹעֲדִים מתייחסת לעונות השנה הטבעיות. על פי גישה זו, מחזוריות הירח ונטיית השמש משפיעות על האקלים, על החקלאות ועל תהליכים ביולוגיים בצומח ובחי [אבן עזרא, רד"ק], ועל פיהם האדם קוצב לעצמו את יחידות הזמן [ביאור שטיינזלץ].
החלק השני של הפסוק, שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ, מעמיד את השמש בניגוד לירח. הפרשנים מסכימים כי בעוד שתנועת הירח מורכבת והופעתו משתנה – לעיתים הוא נראה מיד ולעיתים מאוחר, לעיתים מסלולו ארוך ולעיתים קצר – הרי שמסלול השמש הוא קבוע, יציב וברור [רש"י, אלשיך, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה]. השמש יודעת את מסלולה ואת זמן שקיעתה, ובכך היא משלימה את מחזור השנה הקבוע של עונות הקיץ והחורף [אלשיך].
רובד פרשני נוסף מתמקד במקור האור של המאורות. הירח הוא גוף חשוך שאין לו אור משל עצמו, אלא הוא רק מקבל ומשקף את אור השמש. לכן, השמש היא זו שיודעת את אורה העצמי, בעוד הירח תלוי בה לחלוטין [רד"ק, מאירי]. מתוך קשר זה, שקיעת השמש וזריחת הירח שלובות זו בזו: השמש יודעת שבעת מְבוֹאוֹ, כלומר בזמן שקיעתה שלה, זהו בדיוק הרגע שבו אורה מאפשר לירח להתגלות ולהאיר את הלילה [מלבי"ם, רד"ק].