תיאור מצב המים והיבשה מהווה את מוקד הכתוב, כאשר המים מוצגים ככוח אדיר שכיסה בעבר את העולם כולו או ככוח הנבלם כיום על ידי ההשגחה. הפרשנים נחלקים בשאלה האם הפסוק מתייחס לשלבים הראשונים של בריאת העולם, או שהוא מתאר את המציאות הטבעית והניסית הקיימת כיום.
תחילה, הפרשנים מבארים את המילה תְּהוֹם. בעוד שחלקם רואים בה מילה נרדפת לים או למים עצמם [רש"י, מאירי], אחרים מדייקים כי מדובר בעומק ובמצולה שתחת המים, או בעומק הארץ המכוסה במים [מלבי"ם, אבן עזרא].
ביחס לביטוי תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, קיימות שתי גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה, המשותפת לפרשנים רבים, מייחסת את הכתוב לתחילת הבריאה, טרם היקוות המים. בשלב זה, המים סבבו את כדור הארץ וכיסו אותו לחלוטין, ממש כשם שלבוש מכסה את גוף האדם [רד"ק, מלבי"ם, מאירי].
הגישה השנייה רואה בכתוב תיאור של מציאות תמידית, שבה ה׳ מכסה את התהום ובולם אותו כדי שלא יעלה וישטוף את העולם [מצודת דוד]. לפי קו חשיבה זה, הארץ עצמה משמשת כמעין לבוש המכסה את התהום שתחתיה כדי למנוע את התפרצותו [ביאור שטיינזלץ], או שהאוקיינוס משמש כלבוש המכסה את רוב כדור הארץ, ומותיר רק את היבשה גלויה, בדומה ללבוש המותיר את פני האדם גלויים [רד"ק, אבן עזרא].
לגבי המשך הפסוק, עַל־הָרִים יַעַמְדוּ־מָיִם, עולות מספר הבנות המשלימות זו את זו:
לפי הגישה המתמקדת בבריאה, תיאור זה ממחיש את עוצמת ההצפה הקדמונית, שבה המים הקיפו את כל המציאות ואפפו אפילו את ההרים הגבוהים ביותר [רד"ק, מאירי, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מפרשים זאת כפלא תמידי או כאיום מרחף. לפי גישה זו, מי האוקיינוס גבוהים מכל העולם ועומדים מעל ההרים מבלי להישפך למטה, בניגוד לטבעם של מים [רש"י, מצודת דוד]. יש הרואים במצב חריג זה אזהרה מוסרית שהכין ה׳ מראשית הבריאה: המים הוצבו באופן לא טבעי מעל הארץ, כך שאם בני האדם יחטאו, ה׳ יניח לטבע לפעול והמים ישטפו את ההרים, כפי שאכן קרה בדור המבול [אלשיך].
זווית נוספת מציגה את ההרים לא כמי שמכוסים במים, אלא כגבול טבעי הבולם אותם. ה׳ ברא הרים דווקא במקומות שבהם התהום ניסה לעלות, כדי להציב למים גבולות דרך חוקי הטבע [חומת אנך]. במקביל, יש המציינים כי עמידת מי הים על הרים גבוהים וחומות היא תופעה פיזית הניכרת לעין [אבן עזרא].