מרחביו העצומים של הים טומנים בחובם פלאים רבים, הן ביכולות האדם והן בבריות השוכנות במצולות. המילים שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן מצביעות על מרחביו העצומים של הים. הפרשנים מסכימים כי למרות שהים אינו מקום מגוריו הטבעי של האדם, ה׳ חנן את מנהיגי הספינות בחכמה מיוחדת המאפשרת להם לנווט בבטחה, לקצר את דרכם ממקום למקום דרך הים, ולצוד דגים למאכל [רד"ק, מצודת דוד, המאירי, אלשיך]. אותם יורדי ים המפליגים באניות, הם אלו שמספרים לבני האדם על החיות העצומות שראו במעמקים [אבן עזרא].
הבולט שביצורי הים הוא הלִוְיָתָן, שם כולל לדג עצום בממדיו שניחן בכוח רב [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. על פי מסורת חז"ל, ה׳ ברא את הלווייתן זכר ונקבה, אך כדי למנוע מהם להתרבות ולהחריב את העולם בשל גודלם ועוצמתם, סירס ה׳ את הזכר והרג את הנקבה. את הנקבה מלח ה׳ ושמר כסעודה עתידית שתשמח את הצדיקים לעתיד לבוא [תורה תמימה, אלשיך].
החלק האחרון של הפסוק, לְשַׂחֶק בּוֹ, זכה למספר כיווני פרשנות שונים המציגים זוויות מגוונות על מערכת היחסים שבין ה׳, הלווייתן והאדם.
הגישה הראשונה מייחסת את השחוק לה׳. על פי מסורת חז"ל, ה׳ מקדיש בכל יום שלוש שעות כדי לשחק עם הלווייתן [רש"י, תורה תמימה]. פירוש הדבר הוא שחרף ממדיו העצומים של הלווייתן וחריגותו משאר הבריות, בידי ה׳ הוא אינו נחשב אלא ככלי משחק [ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת גורסת כי מי שמשחק הוא הלווייתן עצמו. לפי פירוש זה, המילה "בו" מתייחסת לים. הלווייתן נברא כדי לשחק, לטייל ולשוטט במרחבי הים כאוות נפשו, תוך שהוא שולט בכל שאר דגי הים, מטיל עליהם אימה, ועושה בהם כרצונו ללא פחד [רד"ק, מצודת דוד, המאירי, אבן עזרא].
גישה שלישית וייחודית מפרשת כי השחוק מתייחס דווקא לבני האדם. חכמת האדם ותחבולותיו מאפשרות לו להפליג באניות אל ימי הקרח כדי לצוד את הלווייתן, ובכך בני האדם מנסים את כוחם מולו והופכים את הציד של החיה העצומה למעין משחק שבו הם מפגינים את שליטתם [מלבי"ם].