השגחתו של ה' על ברואיו היא מוחלטת, שכן הוא לבדו המקור לכל שפע ומזון [אבן עזרא]. תיאור אספקת המזון נחלק לשני אופני השגחה, והגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיש כאן תיאור של שני מצבי טבע מנוגדים.
החלק הראשון, תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן, מתייחס לעתות של בצורת וצמצום. בתקופות אלו, המזון ניתן במשורה, והברואים נאלצים ללקט את מזונם מעט מעט, פריט אחר פריט [מלבי"ם], ולאסוף את מה שהם מצליחים למצוא [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו לא כביטוי של חוסר, אלא כהזמנת הצרכים באופן כה מדויק, עד שהברואים מוצאים את מזונם מיד וכאילו אינם צריכים כלל לטרוח בליקוטו [מאירי].
החלק השני, תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב, מתאר את עתות השפע והרווחה. כאשר ה' פותח את ידו בהרחבה, המזון מצוי בשפע רב, והברואים כולם באים לידי שובע [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי].