מערכת הגשמים והצומח בטבע נועדה להזין את כלל הברואים, תוך הבחנה מובהקת בין אופן השגת המזון של בעלי החיים לזה של האדם, כהמשך ישיר לתהליך התלבשות הארץ בצמחייה ביום השלישי לבריאה [מלבי"ם].
תחילה צומח חציר לבהמה, שהוא דשא ומספוא הגדלים מאליהם ללא התערבות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. זווית ייחודית מצביעה על כך שלעיתים הגשם יורד כלל לא בזכות בני האדם, אלא דווקא בזכות הבהמות, והאדם ניזון ונושע אגב זכותן [חומת אנך]. למעשה, על אף שהמטרה העיקרית של המערכת כולה היא ייצור לחם עבור האדם, בדרך נהנים כל שאר הברואים, ואף צומחים עשבי מרפא המועילים לאדם ללא צורך בזריעה [אלשיך].
באשר למילים ועשב לעבודת האדם, קיימות מספר גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בצמחים, ובמיוחד בחמשת מיני דגן, אשר בניגוד למזון הבהמה דורשים מאמץ וטרחה. כדי לייצר מהם מזון, האדם נדרש לעבד את האדמה, ולאחר מכן לדוש, לטחון, ללוש ולאפות. גישה נוספת מרחיבה ומסבירה כי מדובר גם בעשב המשמש למרעה ולהזנה של בהמות העבודה, המסייעות לאדם במלאכתו החקלאית [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי עשב זה אינו מיועד למאכל כלל, אלא נועד לשרת את מלאכות האדם השונות, כדוגמת צמחים המשמשים להפקת צבעים לתעשייה [מצודת דוד].
בסופו של תהליך העבודה מגיע האדם להוציא לחם מן הארץ. בעוד שמשמעות המילה היא הלחם המוכר המופק מן הדגנים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], הפרשנים מסכימים כי לחם משמש כאן גם כמונח רחב וכללי המייצג את כלל המזון הבסיסי והתמידי שמקיים את האדם [רד"ק, מאירי].