השגחתו של ה' על הבריאה מתבטאת במערכת הפלאית של ירידת הגשמים, אשר נועדה להחיות את האדמה ולהצמיח את הצומח שנברא ביום השלישי. הפסוק מתאר את החוכמה האלוהית הטמונה במחזור המים, המרווה את המקומות הגבוהים והנמוכים כאחד.
הפסוק פותח בתיאור מַשְׁקֶה הָרִים. הפרשנים מסבירים כי ההרים הוזכרו במיוחד משום שהם זקוקים למטר יותר מן העמקים והמישורים; הם מתנשאים לגובה, אינם מקבלים מים ממעיינות טבעיים, והאדם אינו יכול להשקות אותם בעצמו באמצעות מי נהרות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ה' משקה הרים אלו מֵעֲלִיּוֹתָיו, מילה הנגזרת מהשורש ע.ל.ה ומשמעותה חדרים עליונים [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי עליות אלו הם העננים והאדים העולים אל השמים ומהם יורד הגשם. על אף שהאדים עולים מן הארץ, כיוון שהם מגיעים למרום הם מכונים עליותיו של ה' [תורה תמימה, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. גישה נוספת רואה בכך תיאור רוחני, ולפיה ההרים מושקים מן המים העליונים שנותרים תלויים במאמר ה', או מתמצית מימי גן עדן [תורה תמימה, אלשיך].
בהמשך הפסוק נאמר מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תשבע הארץ. רוב הפרשנים מסכימים כי פרי המעשים הוא הגשם עצמו, שהוא התוצר והפרי של העננים, המהווים פלא ומעשה חוכמה אלוהי [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, תורה תמימה]. יש המדייקים כי גשם זה מתואר כעין "זיעה" של המים העליונים, המשקה את הארץ מבלי שהשפע העליון יחסר או יגרע [אלשיך]. מנגד, קיימת דעה המפרשת כי פרי המעשים אינו הגשם, אלא האילנות והצמחים הגדלים בעקבותיו [אבן עזרא].
כתוצאה מירידת הגשמים, תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. בעוד שההרים הגבוהים מושקים ישירות מן האדים והעננים, שאר הארץ וכל היצורים החיים בה באים על שובעם מן המטר הכללי ומן הנחלים הנוצרים ממנו, המרווים את פני האדמה כולה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].