התבוננות בטבע מעוררת קריאת התפעלות עמוקה לנוכח המגוון העצום, הגודל והאיזון המדויק של העולם. לאחר סקירת נבראי היבשה, הצמחים והמאורות, עולה ההכרה הברורה כי שום דבר בטבע אינו פרי מקרה, אלא עדות לחכמה אלוהית עליונה, רגע לפני שהמבט עובר אל מסתרי הים.
המילה מָה באה להדגיש ולהפליג בעוצמת הרגש. באשר לביטוי רַבּוּ, הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת את המילה כפשוטה, כלומר ריבוי במספר – כמה רבים ומגוונים הם היצורים בעולם [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. מגוון זה בא לידי ביטוי בהתאמה המוחלטת של כל יצור לסביבתו הייחודית; ישנן בריות החיות רק בים ואחרות רק ביבשה, בריות של אש ובריות של אוויר, ומעבר מסביבה אחת לאחרת יגרום למותן המיידי. ההשתאות על גווני היצירה מתרחבת אף להתפעלות מיופיו של האדם [תורה תמימה]. לעומת זאת, הגישה השנייה מסבירה כי רַבּוּ אינו מתייחס רק לכמות, אלא לגודל, לעוצמה ולרוממות של מעשי ה׳ [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא].
ריבוי כזה של נבראים עלול היה להוביל לאי-סדר, אך הפסוק ממשיך ומבאר כי כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שלילת המקריות; כל פרט נברא בכוונה ובתכלית [רד"ק, מאירי]. חכמה זו מתגלה באיזון המדויק של הטבע: ה׳ הכין לכל יצור את האמצעים לקיומו ולהשתלבותו בסביבתו, ודאג כי החיות החלשות ימצאו מסתור ומחסה מפני הטורפים החזקים, כך שאף מין אינו נכחד [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המצביעים על כך שפעולה בְּחָכְמָה רומזת למאמר האלוהי הראשון, שבאמצעותו התמלאה הארץ בבעלי החיים מתוך כוח הפוטנציאל שהוטבע בה, בשונה מבריאת האדם שדרשה פעולה ישירה של גיבול עפר ונפיחת נשמה [אלשיך].
הפסוק נחתם בקביעה מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. המילה מָלְאָה מלמדת שאין מקום פנוי בעולם שבו לא ניכרים מעשי ה׳ [רד"ק, אבן עזרא], והיצורים מתרבים בדיוק במידה הנדרשת כדי למלא את הארץ [מלבי"ם]. באשר למילה קִנְיָנֶךָ, רוב הפרשנים מבארים אותה מלשון רכוש ובעלות; השמיים והארץ הם קניינו של ה׳, וכל הדברים הממלאים את העולם שייכים וקנויים לו לחלוטין [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, תורה תמימה]. גישה אחרת, פשוטה יותר, מפרשת את המילה כנרדפת ליצירותיך ובריאותיך [ביאור שטיינזלץ].