לאחר ההתבוננות במגוון היצורים ובמחזוריות החיים, מגיעה ההכרזה המסכמת על נצחיות הבריאה ועל השלמות שבה. כבודו של ה' מתגלה בעצם קיומם של הנבראים שנעשו בדברו, ובפלאי ההשגחה הניכרים בהם תמיד [אבן עזרא, מצודת דוד].
הביטוי יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו מתייחס ליצוריו ולפעולותיו של הבורא [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדגישים כי השמחה והעצב המיוחסים לה' הם משל שנועד לסבר את אוזן השומעים. כשם שאדם שמח בהצלחת המצאתו וקיומה, כך כביכול שמח ה' בהצלחת מעשיו. זאת בניגוד לבני אדם שלעיתים יצירותיהם מביאות להם עצבון, ובניגוד לדור המבול שבו החטיאו הרשעים את המטרה ונאמר על ה' "ויתעצב אל לבו" [רד"ק, מאירי, מצודת דוד].
קיום הכבוד האלוהי לנצח מתאפשר דרך ההתחדשות המתמדת של הטבע. אף שהפרטים בבריאה חולפים, ה' שמח בעמידת הכלל ובשימור המינים לאורך זמן [אבן עזרא]. מחזוריות זו של חיים ומוות אינה חיסרון, אלא היא המבטיחה את כבוד ה'; אילו היו הנבראים חיים לנצח, הם היו עלולים לחשוב שהם קדמונים ועצמאיים ולמרוד בבוראם. עצם העובדה שדור הולך ודור בא גורמת להם להכיר תמיד ביוצרם, ובכך הבריאה עומדת בחידושה ממש כפי שהייתה בעת שנבראה [מלבי"ם].
ביטוי לסדר המופתי של הבריאה המעורר שמחה זו, נמצא במדרש המתאר כיצד שר העולם אמר פסוק זה בששת ימי בראשית. כאשר ה' ציווה על האילנות לצאת כל אחד למינו, הדשאים הסיקו קל וחומר בעצמם ויצאו גם הם כל אחד למינו כדי למנוע ערבוביה בבריאה, ועל סדר מופתי זה נאמר שה' שמח במעשיו [תורה תמימה].
לצד ההיבט של חוקיות הטבע, יש הרואים בפסוק הבטחה היסטורית לעתיד לבוא. יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם מצביע על זמן הגאולה השלמה. בניגוד לימי הבית הראשון והשני שבהם כבוד ה' שכן במקדש אך חרב בעקבות חטאי העם, לעתיד לבוא כבוד ה' יהיה נצחי [אלשיך]. שמחה זו תהיה שלמה בימות המשיח, כאשר הרשעים יכלו מן העולם, בני האדם יעשו את רצון בוראם, וה' לא יתעצב עוד בגלל פושעים ומחריבים [רד"ק, אלשיך].