האדמה הרוויה מצמיחה מתוכה את שלושת מאכלי היסוד של האדם, המשמשים לא רק לקיומו הפיזי אלא גם לתוספת עידון, תענוג ושמחה [אבן עזרא, שטיינזלץ, מאירי].
המשקה הראשון הוא וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ. היין ייחודי בכך שיש בו תועלת כפולה: הוא גם סועד את הגוף וגם משמח את הלב [תורה תמימה]. עם זאת, טמון בו טבע כפול, כפי שמשתקף במסורת הכתיב והקרי של המילה יְשַׂמַּח, היכולה להתפרש גם כלשון שמחה וגם כלשון שממה. כאשר האדם שותה במידה הראויה, היין מיטיב את שכלו, מפקח את דעתו ומשמחו, אך אם לא ידע להיזהר וייגרר להפרזה – היין יביא עליו שממה ואובדן [רד"ק, תורה תמימה, מנחת שי].
לאחר מכן מוזכר השמן, שנועד לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן. משמעות המילה לְהַצְהִיל היא להאיר, לתקן ולשמח [אבן עזרא, מצודת ציון]. הפרשנים מציעים דרכים שונות שבהן השמן מאיר את פני האדם: על ידי סיכה ומשיחת העור שגורמת לפנים להבהיק, דרך אכילתו כמזון עשיר ומשמין, או כחומר בערה להדלקת נרות המאירים את חשכת הלילה [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
המרכיב השלישי והבסיסי מכולם הוא וְלֶחֶם לְֽבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָֽד. המילה יִסְעָֽד משמעותה תמיכה ומשענת [מצודת ציון], שכן הלחם הוא המזון העיקרי המחזק את הלב מחולשתו [רד"ק, מצודת דוד]. למרות שהיין והשמן נבראו כדי להעניק לאדם תענוג והארה, הם אינם יכולים לעמוד בפני עצמם. השמחה וההצהלה שהם מעניקים מתאפשרות ומועילות רק בצירוף הלחם, שהוא העיקר; בלעדיו, היין מר לשותיו והשמן מאבד מערכו [אלשיך, מלבי"ם].
ברובד נוסף, יש הרואים בפסוק זה משל עמוק לעולמו של תלמיד חכם העוסק בתורה. היַיִן מסמל את יינה של תורה, שהיא השמחה שבגילוי חידושים; השָּׁמֶן הוא אור התורה המצהיל את פני הלומד; והלֶחֶם מסמל את לחמה של תורה, שהן פסיקות הלכה ברורות ומיוסדות על האמת, המעניקות משענת ויציבות ללב האדם [חומת אנך].