לאחר תיאור הבריאה של גרמי השמים והאיתנים העליונים, המבט מופנה מטה אל עבר הארץ. התיאור מדגיש את יציבותה המוחלטת של היבשה ואת מיקומה הקבוע במערכת הבריאה, שאינו ניתן לערעור.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ה' קבע את הארץ במקומה, על כנה ובסיסה, באופן מוצק כדי שלא תיטה ליפול ותישאר יציבה. פירוש המילים יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ הוא שה' קיבע את הארץ במקומה הטבעי [שטיינזלץ, מצודת דוד]. יציבות זו מוסברת על ידי תפיסת המבנה של הארץ ככדור הנמצא בדיוק במרכז, מוקף בשמי השמים, ונחשב זעיר כנקודה בתוך מעגל ענק [אבן עזרא, רד"ק]. מכיוון שהארץ ממוקמת באמצע הכל, במקום הנמוך והשפל ביותר, טבעה הוא לרדת אל המרכז, ולכן היא אינה נוטה או נעה לאף אחד מששת הכיוונים [רד"ק, מאירי].
מבחינת תהליך הבריאה, ביסוס זה מתייחס לשלב שבו נקוו המים ונראתה היבשה. בתחילה היו יסודות המים והאוויר מעורבים וכיסו את הכדור, אך ה' הפריד ביניהם, צמצם את המים אל האוקיינוסים, וכך נחשפה ונוסדה היבשה הנקראת "ארץ" [מלבי"ם].
מנגד להסברים העוסקים בחוקי הטבע והבריאה, מועלית גם תפיסה רוחנית באשר ליסודות שעליהם נשענת הארץ. מאחר שקיום העולם תלוי במעשי בני האדם ועשוי להיות בסכנה, ה' ביסס את הארץ על מְכוֹנֶיהָ – אלו הם שלושים צדיקים הנמצאים בכל דור ודור. בזכות צדקתם הארץ עומדת ואינה קורסת [אלשיך].
הבטחת היציבות באה לידי ביטוי במילים בַּל תִּמּוֹט, שמשמעותן כי הארץ לא תתמוטט מאליה לעולם [שטיינזלץ]. המילים עוֹלָם וָעֶד מציינות נצחיות. המילה וָעֶד נגזרת מעניין נצח, אך בשונה מהנצחיות המוחלטת והעל זמנית המיוחסת לה', כאשר מונחים אלו מתייחסים לארץ, הכוונה היא ליציבות שתישמר לכל משך ימי קיומו של העולם הזה [מאירי].