לאחר ההתבוננות במעשי ה׳ ופלאי הבריאה המתוארים לכל אורך המזמור, עובר המשורר אל הזווית האישית שלו ושל האדם בכלל. ההכרה בגבורות ה׳ מעוררת באדם תחושת חובה להודות לבוראו [אבן עזרא], והיא נובעת מתוך הבנה כי זהו השלב המשלים בתיאור הבריאה – ההודאה על עצם יצירת האדם ונפיחת נשמה אצולה ורוחנית בקרבו [מאירי].
המשורר מצהיר כי יודה לה׳ בְּחַיָּי וכן בְּעוֹדִי, מושגים שרוב הפרשנים רואים בהם כפילות רעיונית המבטאת את התקופה שבה האדם חי, נמצא בקיומו ומסוגל לזמר [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ההודאה כאן אינה מכוונת רק לטוב המצופה בעולם הבא, אלא מבטאת הערכה עמוקה לרווח הגדול שבעצם הקיום והחיים בעולם הזה [אלשיך].
למרות המבנה המקביל של הפסוק, יש המוצאים הבדל מהותי ועליית מדרגה בין שני חלקיו. אָשִׁירָה מבטא שירה כללית המופנית לַיהֹוָה, שם המייצג את ההשגחה הכללית על הבריאה כולה. לעומת זאת, אֲזַמְּרָה היא דרגת שבח עליונה ומקודשת יותר, והיא מופנית לֵאלֹהַי – שם המעיד על קשר אישי, קרוב ופרטי, ועל השגחה מיוחדת המעניקה לאדם את קיומו [מלבי"ם].