יצא לכם פעם להסתכל על הטבע המדהים, על חיות מיוחדות או על נוף מרהיב, ולהרגיש פתאום רצון עז להגיד תודה? אחרי שדוד המלך מסתכל על כל הפלאים שה׳ ברא בעולם, הוא מרגיש בדיוק את התחושה הזאת. הוא מבין שברגע שאנחנו רואים את הגדולה של ה׳, אנחנו פשוט חייבים להודות לו, ובמיוחד על כך שהוא ברא אותנו ונתן לנו נשמה.
לכן הוא מבטיח להודות לה׳ בְּחַיָּי וגם בְּעוֹדִי. שתי המילים האלה בעצם אומרות דבר דומה: כל עוד אני חי, נושם וקיים בעולם הזה, אני רוצה לשיר ולהודות. הוא לא מחכה להודות רק על דברים טובים שאולי יקרו בעתיד הרחוק, אלא מודה על עצם זה שהוא פשוט חי בעולם שלנו.
שימו לב איך השמחה שלו הולכת וגדלה. בהתחלה הוא אומר אָשִׁירָה, שזו שירה כללית לה׳ שמשגיח על כל העולם כולו. אבל אז הוא עולה מדרגה ומשתמש במילה אֲזַמְּרָה, שזו שירה מיוחדת וקדושה יותר. את השירה המיוחדת הזאת הוא שר לֵאלֹהַי, מילה שמראה על קשר אישי וקרוב, כי ה׳ לא רק ברא את כל העולם הגדול, אלא גם שומר על כל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי ופרטי.