המעבר מן ההוויה האלוהית הנסתרת אל העולם הגלוי והמוחשי מתבצע דרך פעולות הבריאה הראשוניות, המשולות לפעולות אנושיות של לבישת בגד ופריסת אוהל. התגלותו הראשונה של ה' בעולם נעשית באמצעות האור והשמיים, המשמשים בעת ובעונה אחת כגילוי של כוחו וכמסך המסתיר את מהותו.
המילה עֹטֶה מבטאת עטיפה, ובפרט עטיפה של בגד עליון המכסה על בגדים אחרים [מלבי"ם], או שהיא נגזרת מלשון נטייה והפניה [מאירי]. המילה כַּשַּׂלְמָה משמעותה כמלבוש, גלימה, וילון או טלית [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בשאלה את מי עוטף האור. גישה אחת מפרשת כי ה' עוטף ומלביש את העולם כולו באוֹר, כשם שבגד עוטף את גוף האדם [מצודת דוד, רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי ה' עוטף כביכול את עצמו. החלק הנראה מ"לבושו" של ה' הוא האור [אבן עזרא]. לבוש זה משמש למעשה כהסתרה; כשם שאדם העוטה על עצמו בגד רחב מסתיר את מידות גופו האמיתיות, כך האור הפיזי מסתיר את המאציל העליון והנעלם [מלבי"ם]. ברובד עמוק יותר, "שמלה" זו היא למעשה כסא הכבוד, המשמש כמחיצה המבדילה בין האצילות האלוהית לבין שאר העולמות [אלשיך]. הפרשנים מסכימים כי אור זה אינו אור השמש, אלא האור הראשוני והגנוז שנברא ביום הראשון למעשה בראשית, עוד בטרם נתלו המאורות ברקיע.
המשך התהליך מתבטא במילים נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. המילה כַּיְרִיעָה מתפרשת כוילון או כאוהל גדול [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פריסת השָׁמַיִם סביב הארץ מדמה אדם הפורס יריעת אוהל מתוחה כדי לשבת תחתיה [מצודת דוד, אבן עזרא].
בעוד שתחילת המשפט עוסקת ביום הראשון של הבריאה, חלקו השני מתייחס ליום השני, שבו נברא הרקיע המבדיל [אבן עזרא, רד"ק, מאירי]. רקיע זה אינו מתייחס לגלגלי השמיים העליונים והנסתרים שנבראו קודם לכן, אלא לאטמוספירה הקרובה, מקום עליית האדים והיווצרות העננים והמטר [רד"ק, מלבי"ם].
בין שני חלקי המשפט קיים קשר של סיבה ותוצאה, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני. מבחינה פיזית, האור שנברא ביום הראשון חימם את המים, העלה מהם אידים, וכך גרם להיווצרות הרקיע והעננים ביום השני [מאירי, מלבי"ם]. מבחינה רוחנית, לאחר שה' התעטף באור כסא הכבוד, הבהיק מאותו אור עולם המלאכים, והוא זה שנטוי כשמיים וכמחיצה נוספת בתהליך השתלשלות העולמות מטה אל העולם הגשמי [אלשיך].