מערכת הבריאה פועלת מתוך סדר מופתי של זמנים וגבולות, המפרידים בין שעות הפעילות של חיות הטרף לאלו של בני האדם. עם עלות השחר, תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן, החיות מתקבצות יחד לאחר שהיו מפוזרות בלילה [אבן עזרא], ושבות אל מקומות המסתור שלהן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסכימים כי החיות נאספות ונחבאות מפני בני האדם שיוצאים לעבודת השדה בבוקר. ה׳ קבע חלוקת זמנים ברורה: הלילה נועד לחיות, ואילו ביום הן מסתתרות כדי שהאדם יוכל לצאת למלאכתו בבטחה וללא פחד [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מאירי]. מנגד, יש המבארים כי החיות נאספות למנוחה משום שה׳ כבר זימן להן את מזונן ללא עמל, ועם זריחת השמש הן כבר שבעות ויכולות לנוח [אלשיך].
וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן, משמעות המילה "אל" כאן היא כמו האות ב', כלומר החיות שוכבות לנוח בתוך מעונותיהן [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. הפועל יִרְבָּצוּן מתאר שכיבה לצורך מנוחה [מצודת ציון]. מבחינת נוסח המקרא, יש להעיר כי המילה מְעוֹנֹתָם צריכה להיקרא בתנועת חולם, כפי שמופיע בכתבי היד המקוריים, ולא בקמץ כפי שהודפס בטעות בחלק מהמהדורות המאוחרות [מנחת שי].
מתוך תיאור זה של סדר היום הטבעי, חז"ל למדו הלכה הנוגעת ליחסי עבודה: זמן ההליכה של הפועל לעבודתו בבוקר נחשב על חשבון זמנו הפרטי, אך זמן החזרה לביתו בערב נחשב על חשבון זמנו של המעסיק [תורה תמימה].