מערכת הטבע המופלאה ניזונה ממי הגשמים, המרווים לא רק את השדות המעובדים בידי אדם, אלא גם את היערות הפראיים והעצים האדירים. הפרשנים מסכימים כי המילה יִשְׂבְּעוּ מתייחסת לרוויה ממי המטר שהוזכרו בפסוקים הקודמים. גשמים אלו יורדים ממעונותיו של ה' ומשקים את הארץ, גם במקומות שבהם אין נוכחות אדם [אלשיך].
הביטוי עֲצֵי ה' זכה למספר התייחסויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעצי יער הגדלים מאליהם, ללא מגע, נטיעה או עבודת כפיים של אדם. בניגוד לגידולים חקלאיים, צמיחתם תלויה אך ורק ברצון ה' ובטבע שהטביע באדמה. גישה נוספת רואה בצירוף שם ה' לעצים אמצעי לשוני של הפלגה שנועד לתאר עצים אדירים, רמים ונישאים בממדיהם העצומים [מאירי, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים ביטוי זה על דרך הדרש, כרומז לעצים שצמחו בגן עדן [רש"י].
קיימת מחלוקת לגבי סוג העצים הללו. יש הסבורים כי מדובר בעצים נותני פרי [אבן עזרא], ויש המציינים כי ביערות אכן גדלים גם עצי פרי בר, כדוגמת תפוחים ואלונים, ללא התערבות אנושית [רד"ק]. לעומתם, פרשנים אחרים מדגישים כי אלו דווקא אילני סרק, שכן אין דרכו של האדם לטרוח ולנטוע אותם, והם מתקיימים ממי הגשמים בלבד [מצודת דוד, מלבי"ם].
הפסוק מפרט וקורא בשמם של אַֽרְזֵי לְבָנוֹן (מילה הנהגית בהארכת קריאת האות אל"ף [מנחת שי]), משום שהם נחשבים לגבוהים ולגדולים שבעצי היער [רד"ק, אבן עזרא]. על המילים אֲשֶׁר נָטָע מסבירים הפרשנים כי ה' הוא זה שנטע אותם בכך שנתן בטבע הארץ את הכוח להוציאם ולהצמיחם. לעצים אלו יש תכלית בעולם, שכן הם מספקים קורת גג ומקום קינון לבעלי החיים ולציפורים שנבראו אחריהם [מלבי"ם].