לאחר תיאור מקומות המחיה של היצורים השונים, עובר המזמור לעסוק במזונם ובתלותם המוחלטת בבורא. התמונה המצטיירת היא של קיום מתמיד הנשען על השגחת ה', שבה כלל נבראי מטה תלויים בחסדו לצורך הישרדותם היומיומית [מלבי"ם, רד"ק].
המילה כֻּלָּם מתייחסת לכלל הבריות והיצורים החיים, הן חיות היבשה והן יצורי הים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. מציאות זו של בעלי החיים, המקבלים את מזונם המוכן מידו של ה', עומדת בניגוד לאדם אשר נדרש לצאת ולעמול כדי להשיג את פרנסתו [אלשיך].
הפועל יְשַׂבֵּרוּן מבטא עניין של תקווה, ציפייה ופנייה אל ה' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, עולה השאלה כיצד ניתן לייחס תקווה מודעת לבעלי חיים נטולי דעת. הפרשנים מסבירים כי אין מדובר בהכרה שכלית של בעלי החיים לגבי זהות הנותן והמכין, אלא בביטוי לטבע ולמנהג שהוטבע בהם. עצם העובדה שהם חסרים וזקוקים למזון, והחיפוש הטבעי שלהם אחר חוקם, נחשבים כציפייה אל ה'. אף על פי שהם אינם מודעים לכך, אנו, בני האדם, יודעים ומבינים כי פנייתם הטבעית היא למעשה תקווה המופנית כלפי מעלה [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
המילה בְּעִתּוֹ מנוסחת בלשון יחיד כדי להדגיש את ההשגחה הפרטית והמדויקת. ה' אינו מספק מזון באופן כללי וסתמי, אלא דואג לכל בריה ולכל מין ומין בדיוק בזמן המיוחד והראוי לו, על פי צרכיו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. תהליך הזנת הבריות מתבצע דרך מערכת והשתלשלות של סיבות טבעיות, אך הוא נותר תמיד בידו של ה' להחליט אם להעניק להם את השפע או למונעו [רד"ק].