תהלים, פרק ק״ד, פסוק כ״ז

האם יצא לכם להתבונן בציפור שמחפשת גרגרים בגינה או בדג ששוחה בים ולתהות מי בעצם דואג להם לארוחת הצהריים? המזמור מגלה לנו שכֻּלָּם, כלומר כל היצורים החיים בים וביבשה, תלויים לחלוטין בחסד של ה' כדי לשרוד בכל יום מחדש. בניגוד אלינו, בני האדם, שנדרשים לעבוד ולהתאמץ כדי להשיג את הפרנסה שלנו, בעלי החיים מקבלים את המזון שלהם כשהוא כבר מוכן מידו של ה'. המילה יְשַׂבֵּרוּן פירושה שהם מקווים ומצפים. אבל רגע, האם חיות באמת יודעות לקוות או לחשוב על מי שנותן להן אוכל? המפרשים מסבירים שבעלי החיים פועלים מתוך הטבע שהוטבע בהם. הם מרגישים רעב ויוצאים לחפש את המזון שלהם, ואפילו שהם לא מבינים זאת בשכלם, אנחנו בני האדם יודעים שהחיפוש הטבעי הזה הוא בעצם תקווה וציפייה שמופנית כלפי מעלה, אל ה'. ה' מעניק להם את המזון בְּעִתּוֹ, בדיוק בזמן הנכון. המילה הזו כתובה בלשון יחיד כדי ללמד אותנו על ההשגחה המדויקת של ה'. הוא לא פשוט מפזר אוכל בעולם באופן כללי, אלא דואג באופן אישי לכל בריה ולכל סוג של חיה, ונותן לה בדיוק את מה שהיא צריכה, ברגע המיוחד שמתאים לה ביותר. למרות שהאוכל מגיע אליהם דרך חוקי הטבע הרגילים, ה' הוא זה שנמצא מאחורי הקלעים ומחליט תמיד מתי להעניק את השפע הזה ליצוריו.