עם זריחת השמש חל חילוף משמרות בטבע, והעולם עובר מזמן פעילותן של חיות הבר אל זמן הפעילות האנושית. בעוד שהלילה נועד לשינה, למנוחה ולחידוש כוחותיו של האדם [אבן עזרא, מאירי], בבוקר הוא יוצא בבטחה אל השדה לעשות את מלאכתו, בדיוק בשעה שבה חיות הטרף עוזבות את המרחב ושבות למקומן [מצודת דוד, מאירי].
הפרשנים מבחינים בין סוגי העשייה השונים המוזכרים בפסוק: לְפׇעֳל֑וֹ מציין את כלל עסקיו ופעולותיו הכלליות של האדם, ואילו וְֽלַעֲבֹ֖דָת֣וֹ מתייחס לעבודה פיזית וקשה יותר, דוגמת עבודת כפיים בשדות [מלבי"ם]. האדם עוסק במלאכתו ומתעכב בשדה עֲדֵי־עָֽרֶב, ורק בסוף היום הוא נאסף בחזרה אל העיר, ואז שוב יוצאות החיות לשוטט ולבקש את מזונן [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
סדר יום תובעני זה מעורר תהייה קיומית על מצבו של האדם לעומת בעלי החיים: מדוע נגזר עליו לעמול קשה כל כך עד שעות הערב רק כדי להרוויח את מזונו, והאם בשל כך מצבו נחות מזה של החיות שאינן עמלות באותה צורה [אלשיך]. עם זאת, הגישה המרכזית היא שמחזוריות זו של יום ולילה, וההפרדה ההרמונית בין זמן האדם לזמן החיות, מעידה על כך שכל הנבראים פועלים מתוך סדר מכוון ומשקפים את חכמתו העמוקה של הבורא [רד"ק].